HE/BG 18.39
His Divine Grace A.C. Bhaktivedanta Swami Prabhupada
פסוק 39
- יַד אַגְרֵא צָ׳אנוּבַּנְדְהֵא צַ׳ה סוּקְהַםּ מוֹהַנַם אָתְמַנַהּ
- נידְרָאלַסְיַה-פְּרַמָאדוֹתְתְהַםּ תַת תָאמַסַם אוּדָאהְרּיתַם
מילה אחרי מילה
יַת—זה אשר; אַגְרֵא—בתחילה; צַ׳ה—ו-; אַנוּבַּנְדְהֵא—בסוף; צַ׳ה—ו-; סוּקְהַם—אושר; מוֹהַנַם—אשליה; אָתְמַנַהּ—של העצמי; נידְרָא—שינה; אָלַסְיַה—עצלות; פְּרַמָאדַה—ואשליה; אוּתְתְהַם—תוצר של; תַת—זה; תָאמַסַם—במידת הבערות; אוּדָאהְרּיתַם—נאמר שהוא.
תרגום
ואותו אושר שהוא עיוור להגשמה עצמית, שאינו אלא דמיון שוא, מראשית לאחרית, ונובע משינה, עצלות ואשליה – אושר שכזה הוא מטבע הבערות.
התעמקות
מי שמוצא עונג בעצלות ושינה, אין ספק שהוא שרוי בחושך, או בבערות, כמו גם מי שאינו יודע כיצד לנהוג וכיצד שלא לנהוג. אדם שכזה, עולמו כולו אשליתי ומשולל אושר מראשיתו לאחריתו. אדם במידת הלהיטות אפשר שיחווה בתחילה בזיק של אושר חולף, ולבסוף במצוקה, בעוד שהשרוי בבערות חווה רק סבל מראשית לאחרית.