HE/BG 2.18

א.צ'. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה


פסוק 18

अन्तवन्त इमे देहा नित्यस्योक्ताः शरीरिणः ।
अनाशिनोऽप्रमेयस्य तस्माद्युध्यस्व भारत ॥१८॥
אַנְתַוַנְתַה אימֵא דֵהָא ניתְיַסְיוֹקְתָאהּ שַׂרִירינַּהּ
אַנָאשׂינוֹ ׳פְּרַמֵיַסְיַה תַסְמָאד יוּדְהְיַסְוַה בְּהָארַתַה

מילה אחרי מילה

אַנְתַה-וַנְתַהּ—בני כליה; אימֵא—הללו; דֵהָאהּ—הגופים; ניתְיַסְיַה—של הנצחי; אוּקְתָאהּ—נאמר עליהם ש-; שַׂרִירינַּהּ—של העוטה גוף; אַנָאשׂינַהּ—אינו נכחד לעולם; אַפְּרַמֵיַסְיַה—בלתי מדיד; תַסְמָאת—לכן; יוּדְהְיַסְוַה—הילחם; בְּהָארַתַה—הו נצר בְּהָארַתַה.

תרגום

כליון הגוף החומרי של ישות החיים הבלתי נכחדת, הבלתי מדידה והנצחית, הוא וודאי. לכן, הו נצר בְּהַרַתַה, קום והילחם!

התעמקות

הגוף החומרי מועד מטבעו לכיליון. בין אם מייד ובין אם בעוד מאה שנה, זו רק שאלה של זמן, שהרי לא ניתן לקיימו לעד. הנשמה הרוחנית לעומת זאת, היא מזערית כל כך עד כי שום אויב לא מסוגל לראותה, גם לא ניתן להורגה. כפי שנזכר בפסוק הקודם, מימדיה מזעריים כל כך, עד כי איש לא מסוגל אפילו לאמוד את גודלה. מכאן שהצער מיותר בשני המקרים – שהרי לא ניתן להרוג את הנשמה, גם לא ניתן להציל את הגוף מחורבן או לגונן עליו לעד. קיום כללי הדת חשוב במיוחד, מאחר שגופו החומרי של החלקיק המזערי של הרוח השלמה מותאם לו על-פי מעשיו. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה מתוארת ישות החיים כאור, כיוון שהיא חלק מן האור העליון. ממש כשם שאור השמש מקיים את היקום כולו, מקיים אור הנשמה את הגוף החומרי כולו. הראיה היא, שעם שזו נוטשת את הגוף, זה מתחיל להירקב. מכאן שהנשמה הרוחנית היא שמקיימת את הגוף, וכשלעצמו, הגוף חסר חשיבות. אַרְג'וּנַה צריך לכן להילחם, ולא להקריב את עקרונות הדת על מזבח שיקולים גופניים, חומריים.