HE/Prabhupada 0045 - מושא הדעת נקרא גְ'נֵֿיַם
הרצאה על ב.ג. 13.1-2 - פריז, ה-10 באוגוסט, 1973
פּרַבְּהוּפָּאדה:
- פְּרַקְרֶתִים פּוּרוּשַׁםּ צַ'יְיוַוה
- קְשֵׁתְרַם-גִיָאם אֵוַה צַ'ה
- אֵתַד וֵודִיתוּם אִיצְ'צְ'הָאמי
- גִיָאנַםּ גְנֵיַאםּ צַ'ה קֵשַׂוַוה
- (ב.ג. 13.1)
זה המותר המיוחד של האדם, שהוא מסוגל להבין את הטבע, את הבריאה הקוסמית, ואת הנהנה של הטבע, והוא יכול להיות בקיא לחלוטין לגבי מה הוא מושא הידע, גְנֵיַאם.
שלושה דברים, גְנֵיָאם, גִיָאתַה, וגִיָאנַה. ישנו מושא הידע, והיודע נקרא גִיָאתַה, ומושא הידע נקרא גְנֵיַאם. והתהליך לפיו אפשר להבין, נקרא גְיָאנַה, ידע. ברגע שאנחנו מדברים על ידע, צריכים להיות שלושה דברים: מושא הידע, האדם שמנסה לדעת והתהליך על פיו מושא הידע מושג.
אז חלק מהם... בדיוק כמו המדענים החומרניים, פשוט מנסים לדעת את הפְּרַקְרֶטִי. אבל הם לא מכירים את הפּוּרוּשַׁה. פְּרַקְרֶטִי הוא המהנה, ופּוּרוּשַׁה הוא הנהנה. למעשה הנהנה הוא קְרִישְׁנַה. הוא הפּּוּרוּשַׁה המקורי. דבר זה יסגיר אַרְג'וּנַה: פּוּרוּשַׁם שָׂאשְׂוַותַם."אתה הנהנה המקורי, פּוּרוּשַׁם." קרישנה הוא הנהנה, וכל אחד מאיתנו, ישויות החיים, ופְּרַקְרֶטִי, הטבע, הכל, נועדו בשביל ההנאה של קְרִישְׁנַה. זה של קְרִישְׁנַה... פּוּרוּשַׁה נוסף, הוא אנחנו, ישויות החיים. אנו לא פּוּרוּשַׁה. אנחנו גם פְּרַקְרֶטִי. אנו בעצם המהנים. אבל במצב החומרי, אנחנו מנסים להיות פּוּרוּשַׁה, הנהנה. זה אומר שפְּרַקְרֶטִי, או ישויות החיים, רוצים להיות פּוּרוּשַׁה, זהו המצב החומרי. אם אישה מנסה להעמיד פנים של גבר, כשם שזה איננו טבעי, באופן דומה ישויות החיים, שהם מטבען המהנות...
הדוגמא, כשם שנתנו פעמים רבות, שהאצבע לוכדת איזה מזון טעים, אך למעשה האצבעות אינן הנהנות. האצבעות יכולות לעזור לנהנה האמיתי, כלומר הקיבה. הן יכולות לקחת מזון טעים ולשים אותו בפה, וכאשר הוא מגיע לקיבה, הנהנה האמיתי, אז כל הפְּרַקְרֶטִים, כל החלקים של הגוף, כל האיברים של הגוף, כולם מרגישים סיפוק. אז הנהנה הוא הקיבה, לא שום חלק אחר בגוף.
יש סיפור בגִיתוֹפַּנִישַׁד, גִיתוֹפַּדֵשַׁה, ממנו המשל של איזופוס מתורגם. שם, ישנו סיפור: אוּדַרֵנְדְרִיָאנָאם. אוּדַרַה. אוּדַרַה פירושו הבטן, ואִינְדְרִיַה הם החושים. ישנו הסיפור של אוּדַרֵנְדְרִיָאנָאם. החושים, כל החושים נפגשו יחד, בפגישה. הם אמרו: "אנחנו עובדים, חושים..." (הצידה:) מדוע זה פתוח?
"אנחנו עובדים." הרגל אמרה: "כן, אני, כל היום, אני הולכת." היד אומרת: "כן, אני עובדת כל היום, היכן שהגוף אומר:"את תבואי הנה ותאספי את המזון" מביאה פריטים לבישול. אני גם מבשלת." אז העיניים, הם אומרות: "אנחנו רואות." כל איבר, מכף רגל ועד ראש, עשו להם שביתה "אנחנו לא הולכים יותר לעבוד למען הקיבה שרק אוכלת ואוכלת. אנחנו כולם עובדים, ואיבר זה, או הקיבה, רק אוכל." אז, נעשה שביתה... בדיוק כמו הקפיטליסט והפועל. הפועל נכנס לשביתה, אינו מסכים לעבוד. אז כל האיברים, החלקים הללו של הגוף, כולם בשביתה, ולאחר יומיים, שלושה ימים, כאשר נפגשו שוב, הם דיברו בינות לבין עצמם, "מדוע אנחנו הופכים חלשים? איננו מסוגלים לעבוד כעת." גם הרגליים אמרו: "כן, אנחנו מרגישות חולשה." הידיים גם הן חלשות, כולם. אז מהי הסיבה? הסיבה... אז הקיבה אומרת: "בגלל שאני לא אוכלת. אז אם אתם רוצים להישאר חזקים, עליכם לתת לי אוכל. אחרת... אז אני הנהנית. אף אחד מכם אינו הנהנה. עליכם לספק דברים להנאתי. זה המיקום שלכם." אז הם הבינו: "כן, אנחנו לא מסוגלים להנות באופן ישיר. זה איננו אפשרי." ההנאה צריכה להיות דרך הקיבה. אתה לוקח רַסַגוּלַה אחרת, אתן האצבעות, אינכן יכולות להנות. אתן תתנו זאת לפה, וכאשר זה מגיע לקיבה, מיד תגיע האנרגיה. לא רק האצבעות נהנות, גם העיניים, כל שאר החלקים, כולם מרגישים סיפוק וכוח גם. באופן דומה, הנהנה העליון והאמיתי הוא קְרִישְׁנַה קְרִישְׁנַה אומר:
- בְּהוֹקְתָארַם יַגְיַה-תַפַּסַםּ
- סַרְוַוה-לוֹקַה-מַהֵשְׂוַורַם
- סֻהְרֶדַם סַרְוַוה-בְּהוּתָאנָאם
- גְיָאתְוָוא מָאםּ שָׂאנְתִים רֶצְ'צְ'הַתי
- (ב.ג. 5.29)