HE/Prabhupada 1048 - לעולם לא תהיה מאושר - הוראה מושלמת - אלא אם תשוב הביתה לאלוהות

The printable version is no longer supported and may have rendering errors. Please update your browser bookmarks and please use the default browser print function instead.


הרצאה על ש.ב. 6.1.27-26, 12 ביולי, 1975, פילדלפיה

לעולם לא תהיה מאושר - הוראה מושלמת - אלא אם תשוב, חזרה לאלוהות אנחנו נמצאים במצב מותנה של חיים, כיוון שנפרדנו מן האישיות המקורית, קְרּישְׁנַּה. כי אנו חלקים בלתי-נפרדים של קְרּישְׁנַּה. אנחנו שכחנו זאת. אנחנו חושבים שאנו חלקים בלתי-נפרדים, של אמריקה, או הודו. זו נקראת אשליה. אלה רוצים... אלו מעוניינים במדינה שלהם, מישהו מעוניין, בחברה שלו או במשפחה שלו. לכן, יצרנו כל כך הרבה דברים, חובות. מכאן, השאסתרה אומרת, "שוטים אלו אינם יודעים, מהו עניין העצמי האמיתי." נַה תֵא וידוּהּ סְוָארְתְהַה-גַתיםּ הי וישְׁנּוּםּ דוּרָאשַיָא (שב. 7.5.31). הוא אשר מייחל למשהו שלעולם לא יתגשם, הרי שהוא שוטה. אנחנו מנסים לווסת דברים בעולם החומרי, על מנת להיות מאושרים, וברם השוטה לא יודע שכל עוד יישאר בעולם החומרי, אין שום שאלה של אושר. זאת טיפשות.

קְרּישְׁנַּה אומר שמקום זה הוא דוהְקְהָאלַיַם אַשָׂאשְׂוַתַם (בְּהַגַוַד-גִיתָא 8.15). העולם החומרי, בו אנו חיים עתה, תחת שינויי גוף אחד אחרי השני, הוא דוהְקְהָאלַיַם. מדוע עלי לשנות את גופי? מדוע לא... אני נצחי. נַה הַנְיַנְתֵא הַנְיַמָאנֵא שַׂרִירֵא (בג. 2.20). מכאן עלינו ללמוד, עלינו לקבל חינוך, עלינו לקבל ידע מן המושלם. וּקְרּישְׁנַּה, אישיות אלוה העילאי, באופן אישי נותן לך ידע. ואם אנחנו כה חסרי מזל, שאיננו לוקחים ידע מושלם זה - אנו מייצרים דבר מה משלנו, אנו משערים, ממציאים כך איזה רעיון משלנו - אז מובן שזה דוּרָאשַׂיָא. אנו חושבים, "אהיה מאושר בדרך זו. אהיה מאושר ב..." שום דבר. לעולם לא תהיה מאושר - זו הוראה מושלמת - אלא אם תשוב הביתה, הביתה לאלוהות. בדיוק כמו נער המצוי תחת טירוף, הוא נטש את אביו. אביו אדם עשיר, הכל נמצא שם, ותחת זאת הוא הפך להיפי. באופן דומה, אנחנו גם כאלה. האב שלנו הוא קְרּישְׁנַּה. אנו יכולים לחיות כאן בניחותא, בלי שום טרחה, בלי לנסות ולהשיג כסף, אך יוצא מזה, שכבר החלטנו שנחיה כאן, בעולם החומרי. על כן נקרא חמור. זה נקרא ... לפיכך, מוּדְּהַה.

אנו איננו יודעים מהו עניינו העצמי האמיתי. אנחנו מקווים כנגד כל תקווה, "אני אהיה מאושר בדרך זו. אהיה מאושר בדרך ההיא." לכן נזכרת מילה זו ... מֻוּדְּהַה. הם לא יודעים בפועל האושר האמיתי מהו. והוא מנסה פרק אחד אחרי השני, ואז השלישי, הרביעי ... "הגיעה העת, להיות מאושר." הֶחמור. הֶחמוֹר ... לעתים יושב הַכּוֹבֵס על גבו, ולוקח קווּצת עשב, ושם אותה מלפני החמור, ואילו זה רוצה לקחת את העשב. אלא כל עוד הוא נע קדימה, גם העשב נע ועושה כן. (צחוק) מאידך הוא חושב, "רק עוד צעד אחד קדימה, ואשיג את העשב." אלא שהיות והוא חמור, הוא איננו יודע, "העשב ממוקם באופן כזה, שאני עלול ללכת מיליוני שנים, עדיין, לא אהיה מאוש... זה החמור. הוא לא מתעשת ומגיע למסקנה, "במשך מיליונים וטריליונים של שנים, אני עלול לנסות להיות מאושר, בעולם חומרי זה. לעולם לא אהיה כך מאושר."

על כן עליכם לנצל ליתרונכם את הידע מן הגוּרוּ שבקיא בדבר. לכן הגורו זוכה להלל ולשבחים:

אַג'נָֿאנַה-תימירָאנְדְהַסְיַה
גְ'נָֿאנָאנְֿגַ'נַה שַׂלָאקַיָא
צַ'קְשׁוּר אוּנְמִיליתַםּ יֵנַה
תַסְמֲי שְׂרִי-גוּרַוֵא נַמַהּ