HE/BG 10.4-5
פסוקים 5-4
- बुद्धिर्ज्ञानमसम्मोहः क्षमा सत्यं दमः शमः ।
- सुखं दुःखं भवोऽभावो भयं चाभयमेव च ॥४॥
- अहिंसा समता तुष्टिस्तपो दानं यशोऽयशः ।
- भवन्ति भावा भूतानां मत्त एव पृथग्विधाः ॥५॥
- בּוּדְדְהיר גְ׳נָֿאנַם אַסַמְמוֹהַהּ קְשַׁמָא סַתְיַםּ דַמַהּ שַׂמַהּ
- סוּקְהַםּ דוּהְּקְהַםּ בְּהַווֹ ׳בְּהָאווֹ בְּהַיַםּ צָ׳אבְּהַיַם אֵוַה צַ׳ה
- אַהימְּסָא סַמַתָא תוּשְׁטיס תַפּוֹ דָאנַםּ יַשׂוֹ ׳יַשַׂהּ
- בְּהַוַנְתי בְּהָאוָא בְּהֻוּתָאנָאםּ מַתְתַה אֵוַה פְּרּיתְהַג-וידְהָאהּ
מילה אחרי מילה
בּוּדְדְהיהּ—תבונה; גְ׳נָֿאנַם—ידע; אַסַמְמוֹהַהּ—השתחררות מספקות; קְשַׁמָא—מחילה; סַתְיַם—יושר; דַמַהּ—שליטה בחושים; שַׂמַהּ—שליטה במֶחשב; סוּקְהַם—שמחה; דוּהְּקְהַם—צער; בְּהַוַהּ—לידה; אַבְּהָאוַהּ—מוות; בְּהַיַם—פחד; צַ׳ה—גם; אַבְּהַיַם—אי-פחד; אֵוַה—גם; צַ׳ה—ו-; אַהימְּסָא—אי-אלימות; סַמַתָא—ישוב דעת; תוּשְׁטיהּ—סיפוק; תַפַּהּ—חישול עצמי; דָאנַם—מתן צדקה; יַשַׂהּ—כבוד; אַיַשַׂהּ—קלון; בְּהַוַנְתי—מתהווים; בְּהָאוָאהּ—סוגי טבע; בְּהֻוּתָאנָאם—של ישויות החיים; מַתְתַהּ—ממני; אֵוַה—אכן; פְּרּיתְהַק-וידְהָאהּ—מאורגנים בצורות שונות.
תרגום
תבונה, ידע, השתחררות מספק ואשליה, מחילה, יושר, שליטה בחושים, שליטה במֶחשָב, שמחה וצער, לידה, מוות, פחד, אי-פחד, אי-אלימות, ישוב דעת, סיפוק, חישול עצמי, מתן צדקה, כבוד וקלון – כל התכונות הללו של ישויות החיים – אני יצרתי.
התעמקות
קְרּישְׁנַּה הוא יוצרן של כל תכונותיהן של ישויות החיים, הטובות והרעות. אלה מתוארות כאן.
תבונה היא היכולת לנתח דברים בהקשרם הנכון, וידע הוא ההבחנה בין רוח לחומר. אותו ידע שנלמד באוניברסיטאות, עוסק בחומר בלבד, ומכאן שאינו נחשב לידע כלל, שהרי ידע פירושו ידיעת ההבדל שבין חומר לרוח. תכניות הלימוד כיום אינן כוללות כל מידע אודות הרוח; עניינן נסוב כולו סביב ליסודות החומריים ולצרכים הגופניים. ומכאן שהידע האקדמי אינו מושלם.
אַסַמְמוֹהַה, או חופש מספקות ואשליה, יכול להשיג מי שגבר על החשש ומבין את הפילוסופיה הנשגבת. לאט אבל בטוח הוא משתחרר מבלבול. אין לקבל דבר באופן עיוור, אלא בקפדנות ובזהירות.
קְשַׁמָא, או איפוק ומחילה – אלה דורשים תרגול; עלינו ללמוד להתאפק ולסלוח על פגיעות פעוטות מזולתנו.
סַתְיַם, או יושר, פירושו הצגת העובדות כפי שהן, לטובתם של אחרים. אין לסלף ולפרש את העובדות. על-פי המוסכמות החברתיות, נהוג לחשוב שאמת צריכה להיאמר רק כאשר היא נעימה. אלא שזה אינו יושר. על האמת להיאמר בצורה ישירה, כדי שאחרים יבינו את העובדות לאשורן. אם אדם הוא גנב, והאנשים מוזהרים על כך, זו אמת. גם כאשר זו אינה נעימה, אין להימנע מלהגיד. יושר פירושו להציג את העובדות כפי שהן, לטובת האחרים. זהי הגדרתה של אמת. שליטה בחושים פירושה שאלה אינם משמשים עוד לעינוג אישי מיותר. האיסור לא חל על סיפוק צרכים הכרחיים של החושים, אלא על עינוג חושים מיותר. זאת משום שזה מזיק להתקדמות רוחנית. מכאן שיש לרסן את החושים משימוש מיותר. כמותם, יש גם לשמור את המֶחשָב ממחשבות בטלות. זה נקרא שַׂמַה.
אין למשל, לבזבז את הזמן במחשבה אודות צבירת ממון. זהו שימוש לא נכון ביכולת החשיבה. על המחשָב לנסות ולהבין ממקורות מוסמכים מהם צרכיו הראשוניים של האדם. חשיבה שכזו מתפתחת בחברתם של בני סמכא בכתבי הקודש, קדושים, מורים רוחניים, ומי שחשיבתם מפותחת.
סוּקְהַם, או עונג או אושר, הוא כל מצב שמסייע לפיתוחו של ידע רוחני, או תודעת קְרּישְׁנַּה. בעוד שהמכאיב והגורם למצוקה הוא זה שמפריע לפיתוחה של תודעה כזו. מכאן שיש לקבל כל דבר חיובי לפיתוחה של תודעת קְרּישְׁנַּה, ולדחות את השלילי.
בְּהַוַה, או לידה – זו מתייחסת כמובן לגוף, שהרי הנשמה אינה נולדת, גם לא מתה; נושא זה נדון בראשית הבְּהַגַוַד-גִיתָא. לידה ומוות מתייחסים רק לגוף שעוטה ישות החיים בעולם החומרי. פחד מקורו בחשש מהעתיד. אדם המודע לקְרּישְׁנַּה משולל פחד, שהרי הוא בטוח כי מעשיו יחזירוהו לרקיע הרוחני, הביתה לאלוהים. מצפה לו עתיד מזהיר. מכל מקום, זולתו, איש לא יודע מה טומן לו העתיד, מה צופנים לו חייו הבאים. משום כך, הכול שרויים בחרדה מתמדת. כדי להשתחרר מחרדה שכזו ומכל פחד, יש להבין את קְרּישְׁנַּה ולהיות מודעים לו תמיד. בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (11.2.37) נאמר, בְּהַיַםּ דְויתִייָאבְּהיניוֵשַׂתַהּ סְיָאת: פחד מקורו בהזדהות עם האנרגיה המשלה. מכאן שמי שפטורים מהאנרגיה המשלה, כלומר, מי שבטוחים שאינם הגוף החומרי אלא חלקיק רוחני של אישיות אלוה, ועוסקים משום כך בשירותו – אלה אינם חוששים מדבר. עתידם בטוח. פחד הוא מנת חלקם של מי שאינם מודעים לקְרּישְׁנַּה, ואַבְּהַיַם, או אי-פחד, אפשרי רק למי שמודעים לו.
אַהימְּסָא, או אי-אלימות, פירושה לא לעשות דבר שגורם לסבל או מבוכה לזולת. המעשים החומריים שמבטיחים פוליטיקאים, סוציולוגים ופילנתרופים למיניהם, אינם מניבים תוצאות טובות ביותר. זאת משום שאלה משוללים כל ראייה רוחנית; הם אינם יודעים מה מועיל באמת לחברה האנושית. אַהימְּסָא פירושה חינוך האנשים להגשמת התכלית האנושית במלואה. גוף האדם נועד להגשמה רוחנית, ומכאן שכל תנועה או ארגון שאינם חותרים ליעד הזה רק מחבלים ופוגעים בו. זה שמבטיח את אושרם הרוחני של האנשים נקרא אי-אלימות. סַמַתָא, או ישוב דעת, מתייחס להשתחררות ממשיכה ודחייה. לא הימשכות רבה מדי, גם לא סלידה עזה הן טובות. ההתייחסות לעולם החומרי צריכה להיות פטורה מאלה. יש לקבל את החיובי לביצועה של תודעת קְרּישְׁנַּה, ולדחות את השלילי. זהו סַמַתָא, או יישוב דעת. מי שמודע לקְרּישְׁנַּה אינו נמשך לדבר, גם לא נידחה מדבר, אלא מתייחס לכול בהתאם לשימושיות שלו בתודעת קְרּישְׁנַּה. תוּשְׁטי, או סיפוק, פירושו שלא לבקש ולצבור במאמץ מיותר עוד ועוד דברים חומריים. פירושו גם, הסתפקות במה שמעניק אלוהים בחסדו.
תַפַּס פירושו סיגופים או חישול עצמי. הוֵדות מלאות בכללים שנוגעים לאלה, כגון השכמה מוקדמת ורחצה. לעיתים קשה מאוד להשכים קום. מכל מקום, חישול עצמי פירושו בחירה מרצון בקושי כזה. ישנן גם הוראות לצום בימים מסוימים בחודש. גם מי שאינו נוטה לצומות שכאלה, אם הוא החלטי להוסיף ולהתקדם במדע של תודעת קְרּישְׁנַּה, הרי שיבצעם כמומלץ. מכל מקום, אין לצום שלא לצורך, או נגד הוראות הוֵדות. אין לצום מטעמים פוליטיים; זה מתואר בבְּהַגַוַד-גִיתָא כצום במידת הבערות ודבר שנעשה בבערות או בלהיטות, אינו מוביל להתקדמות רוחנית. רק מעשים בטובות מקדמים, ומכאן שצום על-פי הכללים הוֵדיים מעשיר בידע רוחני.
בנוגע לתרומות, על כל אחד להפריש חמישים אחוז מהכנסותיו למטרות טובות. ומהי מטרה טובה? זו שמיושמת בתודעת קְרּישְׁנַּה. פעולה כזו אינה סתם טובה, אלא הטובה ביותר. מאחר שקְרּישְׁנַּה הוא טוב, הרי שגם מטרתו טובה. מכאן שיש לתת צדקה למי שעוסק בתודעת קְרּישְׁנַּה. על-פי הספרות הוֵדית צדקה אמורה להינתן לבְּרָאהְמַנּים. עד היום מקיימים כלל זה, אף שלא ממש על-פי הכלל הוֵדי. מכל מקום, זו ההוראה. ומדוע? כיוון שאלה עוסקים בפיתוח ידע רוחני. בְּרָאהְמַנַּה אמור להקדיש את חייו כליל להבנת בְּרַהְמַן. בְּרַהְמַה גָ'אנָאתִיתי בְּרָאהְמַנַּה: בְּרָאהְמַנַּה הוא מי שיודע את הבְּרַהְמַן. מאחר שאלה עסוקים כליל בשירות רוחני נעלה, הרי שאין להם זמן להרוויח למחייתם, ומכאן שיש לסייע להם בתרומות.
הספרות הוֵדית מורה על מתן צדקה גם לסַנְנְיָאסִים, אשר מצויים בשלב הנזירות. אלה מקבצים נדבות מדלת לדלת, לא בשביל כסף, אלא לצורכי הטפה. הם אמורים לעבור מדלת לדלת לעורר את בעלי המשפחות מתרדמת הבערות. מאחר שאלה שקועים במשק ביתם ושוכחים את מטרת החיים, שהיא פיתוח תודעת קְרּישְׁנַּה, חובתם של הסַנְנְיָאסִים לבוא כקבצנים ולעודדם לתודעת קְרּישְׁנַּה. בוֵדות נאמר שחובתו של אדם לעורר ולהשיג את שמגיע לו בגוף אדם. הסַנְנְיָאסִים אמורים לתת את הידע והשיטות הללו. לא כל מטרה שעולה בדעתנו היא ראויה לצדקה. זו צריכה להינתן למצויים בשלב הנזירות, לבְּרָאהְמַנּים, ולמטרות טובות דומות.
יַשַׂס, או תהילה, היא כמצוותו של שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ שאמר, שאדם מפורסם הוא מי שידוע כדָבֵק גדול. זוהי תהילה אמיתית. מי שנודע כדָבֵק גדול בתודעת קְרּישְׁנַּה, רק הוא מפורסם באמת. ומי שמשולל תהילה שכזו אינו מפורסם כלל.
האיכויות הללו כולן מצויות ברחבי תבל – בחברה האנושית ובחברת האלים-למחצה. ישנן חברות אנושיות גם על כוכבים אחרים, והמעלות הללו מצויות גם בהן. קְרּישְׁנַּה יצר את התכונות הללו עבור מי שמבקש להתקדם בתודעת קְרּישְׁנַּה, על כל אחד לפתח אותן בתוכו בעצמו. בחסדו של האל, כל מי שעוסק בשירותו מפתח את המעלות הטובות כולן.
כל הקיים, בין אם טוב או רע, מקורו בקְרּישְׁנַּה. דבר אינו קיים בעולם שאינו בקְרּישְׁנַּה. זהו ידע; למרות מצבם השונה של הדברים, עלינו לדעת שהכול נובע מקְרּישְׁנַּה.