HE/Prabhupada 0061 - הגוף הוא שק של שרירים, עצמות ודם
הרצאה באוניברסיטה הצפון-מזרחית - בוסטון, ה-30 באפריל, 1969
נערים ונערות יקרים שלי, אני מודה לכם מאוד על ההשתפות בפגישה. אנחנו מפיצים תנועה זו לתודעת קְרִישְׁנַה משום שיש צורך גדול בתנועה הזו בכל העולם, והתהליך קל מאוד. זה הוא היתרון. דבר ראשון, נסו להבין מהו המישור הטְרַנְסְצֶנְדֵנְטַלי. כל עוד מצב חיינו על הפרק, אנחנו במישורים שונים. אז עלינו לעמוד קודם מתוך המישור הטְרַנְסְצֵנְדֶנְטַלי. אז ישנו מקום לדבר על מדיטציה טְרַנְסְצֵנְדֶנְטַלית. בבְּהַגַוַד-גִיתָא, פרק שלישי, תמצאו שיש לנו מצבים שונים של חיים מותנים. הראשון הוא אִינְדְרִיָאנִי פַּרָאנִי אָאהוּר סַנְסְקְרִיט... (ב.ג. 3.42). בסַנְסְקְרִיט, אִינְדְרִיָאנִי. הדבר הראשון הוא התפיסה הגופנית של החיים. כל אחד מאיתנו בעולם החומרי, אנחנו תחת התפיסה הגופנית הזו של החיים. אני חושב הודי, "אני הודי." אתה חושב שאתה אמריקאי. מישהו חושב, "אני רוסי." עוד מישהו חושב, "אני משהו אחר." אז כל אחד חושב, "אני הגוף הזה." זה סטנדרט אחד, או מישור אחד. המישור הזה נקרא המישור החושי משום שכל עוד יש לנו תפיסה גופנית של החיים, אנחנו חושבים שאושר משמעותו עינוג חושים. זה הכל. אושר פירושו עינוג חושי, מפני שהגוף פירושו חושים. אז אִינְדְרִיָאנִי פַּרָאנִי אָאהוּר אִינְדְרְיֵבְּהִיַהּ פַּרַםּ מַנַהּ (ב.ג. 3.42). קְרִישְׁנַה אומר שבתפיסה החומרית של החיים, או התפיסה הגופנית של החיים, החושים שלנו מקבלים משקל רב. דבר זה מתרחש ברגע הנוכחי. לא מן הרגע הנוכחי, אלא מראשית הבריאה של העולם החומרי. זוהי המחלה, "אני הגוף הזה." שְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַה אומר, יַסְיָאתְמַה-בוּדְדְְהִיהּ קוּנָאפֵּה תְרִי-דְהָאתוּקֵה סְוַה-דְהִיהּ קַלַתְרָאדִישׂוּ בְּהָאוּמַה אִיגְ'יַה-דְהִיהּ (שׂ.ב. 10.84.13), "מי שיש לו את המושג של הבנה גופנית, 'אני הגוף הזה'..." אָתְמַא-בּוּדְדְהִיהְ קוּנַפֵּה תְרִי-דְהָאתוּ. אָתְמַא-בּוּדְדְהִי פירושו המושג של העצמי בשק של זה עצמות ושרירים. זהו שק. גוף זה הוא שק של עור, עצמות, דם, שתן, צואה, וכל כך הרבה דברים. אתם רואים? אבל אנחנו חושבים, "אני השק הזה של עצמות, עור, צואה ושתן. זהו היופי שלנו. זה סך הכל שלנו."
ישנם סיפורים רבים ויפים... כמובן, הזמן שלנו קצר מאוד. עדיין, אני רוצה לספר לכם סיפור קצר אחד, שאיש אחד, נער אחד, נמשך מאוד לנערה יפה. אז הנערה איננה מסכימה, ואילו הנער עקשן. בהודו, כמובן, הנערות, הן שומרות על צניעותן בקפדנות רבה. אז הנערה לא נטתה להסכים. היא אמרה, "בסדר גמור, אני מסכימה, בוא לאחר שבוע אחד." היא קבעה, "במועד הזה והזה, אתה תבוא." אז הנער היה מאוד מרוצה. והנערה לקחה איזה משלשל במשך שבעת הימים. והיא שלשלה, יומם ולילה, והקיאה. והיא שמרה את כל הקיא והצואה בסיר נאה. כאשר הגיעה מועד הפגישה, הנער בא, והנערה ישבה ליד הדלת. הנער התפלא, "איפה הנערה הזו?" היא אמרה, "אני הנערה הזו." "לא, לא, את לא. את כל כך מכוערת. היא הייתה כה יפה. את לא הנערה הזו." "לא, אני הנערה, אבל כעת הפרדתי את היופי שלי אל תוך סיר אחר." "מה עשית?" היא הראתה: "זהו היופי, הצואה הזאת והקיא. זהו המרכיב." למעשה כל אחד יכול להיות מאוד חסון או מאוד יפה - אם הוא מטיל צואה שלוש או ארבע פעמים, הכל משתנה מיידית.
אז הנקודה שלי היא, כפי שצויין בשׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, שהתפיסה הגופנית הזו של החיים היא לא מאוד מוצקה. יַסְיָאתְמַה-בּוּדְדְהִי קוּנַפֵּה תְרִי-דְהָאתוּקֵה (שׂ.ב. 10.84.13).