HE/Prabhupada 0061 - הגוף הוא שק של שרירים, עצמות ודם

From Vanipedia
Jump to: navigation, search
לדף הקודם - וידאו 0060 Go-previous-rtl.png
Go-next-rtl.png לדף הבא - וידאו 0062

הגוף הוא שק של עור, עצמות, שרירים ודם
- פרבהופאדה 0061


הרצאה באוניברסיטה הצפון-מזרחית - בּוֹסְטוֹן, ה-30 באפריל, 1969

נערים ונערות יקרים שלי, אני מודה לכם מאוד שהשתתפתם בפגישה. אנחנו מפיצים תנועה זו לתודעת קְרּישְׁנַּה משום שיש צורך גדול בתנועה הזו בכל העולם, והתהליך קל מאוד. זה הוא היתרון.

דבר ראשון, נסו להבין את המישור הַטְרַנְסְצֵנְדֶנְטָלי. כל עוד מצב חיינו על הפרק, אנחנו במישורים שונים. אז עלינו לעמוד קודם מתוך המישור הַטְרַנְסְצֵנְדֶנְטָלי. אז יש מקום לדבר על מְדיטָצְיָה טְרַנְסְצֵנְדֶנְטָלית. בָּבְּהַגַוַד-גִיתָא, בפרק השלישי, תמצאו שיש לנו מצבים שונים של חיים מותנים.

הראשון הוא: אינְדְרייָאנּי פַּרָאנּי אָאהוּר... (ב.ג. 3.42). בְּסַנְסְקְרִיט, אינְדְריָאנּי. הדבר הראשון הוא התפיסה הגופנית של החיים. כל אחד מאיתנו בעולם החומרי, אנחנו תחת התפיסה הגופנית הזו של החיים. אני חושב כמו הודי - "אני הודי"; אתה חושב שאתה אמריקאי. מישהו חושב, "אני רוסי"; עוד מישהו חושב, "אני משהו אחר". אז כל אחד חושב: "אני הגוף הזה". זה סטנדרט אחד, או מישור אחד.

המישור הזה נקרא המישור החושי משום שכל עוד יש לנו תפיסה גופנית של החיים, אנחנו חושבים שאושר משמעותו עינוג חושים. זה הכל. אושר משמעותו עינוג חושי, מפני שהגוף פירושו חושים. אז אינְדְרייָאנּי פַּרָאנּי אָאהוּר אינְדְרייֵבְּהְיַהּ פַּרַםּ מַנַהּ (בּ.ג. 3.42). קְרּישְׁנַּה אומר שבתפיסה החומרית של החיים, או התפיסה הגופנית של החיים, החושים שלנו מקבלים משקל רב.

דבר זה מתרחש ברגע הנוכחי. לא מן הרגע הנוכחי, אלא מראשית הבריאה של העולם החומרי. זוהי המחלה, "אני הגוף הזה". שְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַה אומר: יַסְיָאתְמַה-בוּדְדְְהיהּ קוּנָּאפֵּה תְרי-דְהָאתוּקֵה סְוַה-דְהִיהּ קַלַתְרָאדִישׁוּ בְּהָאוּמַה איגְ'יַה-דְהִיהּ (שׂ.ב. 10.84.13) - "מי שיש לו את המושג של הבנה גופנית, 'אני הגוף הזה'..." - אָתְמַא-בּוּדְדְהִיהּ קוּנַּפֵּה תְרי-דְהָאתוּ. אָתְמַא-בּוּדְדְהי פירושו המושג של העצמי בשק של זה עצמות ושרירים. זהו שק. גוף זה הוא שק של עור, עצמות, דם, שתן, צואה, וכל כך הרבה דברים. אתם רואים? אבל אנחנו חושבים, "אני השק הזה של עצמות, עור, צואה ושתן. זהו היופי שלנו. זה סך הכל שלנו".

ישנם סיפורים רבים ויפים... כמובן, הזמן שלנו קצר מאוד. עדיין, אני רוצה לספר לכם סיפור קצר אחד, שאיש אחד, נער אחד, נמשך מאוד לנערה יפה. אז הנערה איננה מסכימה, ואילו הנער עקשן. בהודו, כמובן, הנערות, הן שומרות על תוֹמָתָן בקפדנות רבה. אז הנערה לא נָטְתָה להסכים. היא אמרה: "בסדר גמור, אני מסכימה, בוא לאחר שבוע אחד." היא קבעה: "במועד הזה והזה, אתה תבוא." אז הנער היה מאוד מרוצה. והנערה לקחה איזה משלשל במשך שבעת הימים. והיא שלשלה, יומם ולילה, והקיאה. והיא שמרה את כל הקיא והצואה בסיר נאה. כאשר הגיעה מועד הפגישה, הנער בא, והנערה ישבה ליד הדלת. הנער התפלא: "איפה הנערה הזו?" היא אמרה: "אני הנערה הזו." - "לא, לא, את לא. את כל כך מכוערת. היא הייתה כה יפה. את לא הנערה הזו." - "לא, אני הנערה, אבל כעת פיצלתי את היופי שלי לסיר נפרד." - "מה עשית?" היא הראתה: "זהו היופי, הפרשות אלו והקיא. זהו הַרְּכִיב." למעשה כל אחד יכול להיות מאוד חסון או מאוד יפה - אם הוא מטיל צואה שלוש או ארבע פעמים, הכל משתנה מיידית. אז הנקודה שלי היא, כפי שצויין בָּשׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, שהתפיסה הגופנית הזו של החיים איננה מאוד מוצקה: יַסְיָאתְמַה-בּוּדְדְהי קוּנַּפֵּה תְרי-דְהָאתוּקֵה (שׂ.ב. 10.84.13).