HE/BG 14.27

א.צ'. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה


פסוק 27

ब्रह्मणो हि प्रतिष्ठाहममृतस्याव्ययस्य च ।
शाश्वतस्य च धर्मस्य सुखस्यैकान्तिकस्य च ॥२७॥
בְּרַהְמַנּוֹ הי פְּרַתישְׁטְהָאהַם אַמְרּיתַסְיָאוְיַיַסְיַה צַ׳ה
שָׂאשְׂוַתַסְיַה צַ׳ה דְהַרְמַסְיַה סוּקְהַסְיַיְקָאנְתיקַסְיַה צַ׳ה

מילה אחרי מילה

בְּרַהְמַנַּהּ—של הבְּרַהְמַן הבלתי אישי; הי—אכן; פְּרַתישְׁטְהָא—המשען; אַהַם—אני; אַמְרּיתַסְיַה—האלמותי; אַוְיַיַסְיַה—הבלתי מתכלה; צַ׳ה—גם; שָׂאשְׂוַתַסְיַה—הנצחי; צַ׳ה—גם; דְהַרְמַסְיַה—של מצב היסוד; סוּקְהַסְיַה—של אושר; אַיְקָאנְתיקַסְיַה—עילאי; צַ׳ה—גם.

תרגום

ואני הוא מקור הבְּרַהְמַן הבלתי אישי, שהוא בן אלמוות, בלתי מתכלה ונצחי, ומהווה מצב היסוד לאושר עילאי.

התעמקות

הבְּרַהְמַן מטבעו הוא בן אלמוות, בלתי מתכלה, נצחי ומלא חדווה. הוא מהווה ראשיתה של הבנה נשגבת. פַּרַמָאתְמָא, או נשמת-העל, הוא השלב השני, האמצעי, בהבנה כזו, ואישיות אלוה מהווה ההבנה העליונה של האמת המוחלטת. מכאן שגם פַּרַמָאתְמָא וגם הבְּרַהְמַן הבלתי אישי כלולים באישיות אלוה. בפרק השביעי מוסבר שהטבע החומרי הוא גילוי אונו הנחות של אלוהים. האל מעבּר את הטבע החומרי הנחות בחלקיקי הטבע העילי. זהו המגע הרוחני עם הטבע החומרי. בשעה שישות החיים, אשר מותנית לטבע החומרי, מתחילה בפיתוח ידע רוחני, זו מתעלה בהדרגה מקיום חומרי לתפיסת העליון כבְּרַהְמַן. אלא שהבנת הבְּרַהְמַן מהווה רק שלב ראשון בהגשמה העצמית. אדם שכזה נשגב אמנם, לקיום חומרי, אולם לא פיתח עדיין הבנה מושלמת של בְּרַהְמַן. אם הוא רוצה, הוא יכול להישאר במעמדו ולהתקדם בהדרגה להבנת הפַּרַמָאתְמָא, ומשם להבנת אישיות אלוה. רבות הדוגמאות לכך בספרות הוֵדית. ארבעת הקוּמָארים היו שרויים בתפיסת הבְּרַהְמַן הבלתי אישי של האמת, ואחר כך התעלו למישור השירות המסור. מכל מקום, מי שאינו מתעלה אל מעבר לתפיסת הבְּרַהְמַן הבלתי אישי, מסתכן בהידרדרות. בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם נאמר שמי שהתעלה למישור הבְּרַהְמַן אולם לא הוסיף והתקדם בגלל חוסר מידע אודות אישיות אלוה, הרי שתבונתו אינה בהירה לגמרי. מכאן שמי שאינו עוסק בשירות מסור לאל, גם אם התעלה למישור הבְּרַהְמַן, רבים סיכוייו למעוד. בוֵדות נאמר גם, רַסוֹ וַי סַהּ, רַסַםּ הְי אֵוָאיַםּ לַבְּדְהְוָאנַנְדִי בְּהַוַתי: "מי שמבין את אישיות אלוה, מאגר כל העונג, קְרּישְׁנַּה, נמלא בחדווה נשגבת." (תַיְתְתירִייַה אוּפַּנישַׁד 2.7.1) אלוהים ניחן בשישה שפעים במלואם, ויחסיו עם דְבֵקו מושתתים על שפעים אלה. משרתו של המלך נהנה משפעה דומה לזו של המלך. מכאן שאושר נצחי ובלתי מתכלה וחיים נצחיים הם בני לווייתו של שירות מסור. הבנת הבְּרַהְמַן ונצחיות כלולים בשירות מסור, והופכים מנת חלקו של מי שעוסק בשירות שכזה.

ישות החיים היא אמנם בְּרַהְמַן מטבעה, אך היא נפלה ממעמדה בגלל השאיפה לשלוט בעולם החומרי. במקורה היא נשגבת לשלוש המידות – טוֹבוּת, להיטות ובערות – אולם הסתבכה בהן בגלל מגעה עם הטבע החומרי. השאיפה לשלוט בעולם החומרי היא תולדת התרועעותה עם שלוש המידות. מכל מקום, השירות המסור בתודעת קְרּישְׁנַּה משיבהּ למעמדה הנשגב ומסלק כליל את תשוקתה הלא כשרה לשלוט בטבע החומרי. שירות מסור, שמתחיל בשמיעה, זימרה וזכירה – כלומר, תשעת התהליכים לביצוע שירות מסור – צריך לתרגלו בחברתם של דְבֵקים. בהשפעתה של חברה כזו ובהשפעתו של המורה הרוחני, נעלמת בהדרגה השתלטנות החומרית, והדָבֵק מתייצב בשירות נשגב לאל. שיטה זו מתוארת מן הפסוק העשרים ושניים ועד לסוף הפרק. השירות המסור לאל הוא פשוט מאוד: יש לעסוק תמיד בשירות לאל, לאכול את שאריות המזון שהוגשו למֻוּרְתי, להריח את הפרחים שהוגשו לכפות רגלי הלוטוס של האל, לראות את המקומות שבהם בילה את עלילותיו הנשגבות, לקרוא אודות מעשיו השונים ויחסיו עם דְבֵקיו, לזמר תמיד את הצליל הנשגב הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא, ולצום בימי הופעתם והיעלמותם של האל ודְבֵקיו. תהליך זה מנתק כליל מפעילות חומרית. ומי ששרוי כך בבְּרַהְמַגְ'יוֹתי, או בהיבטיה השונים של תפיסת הבְּרַהְמַן, הריהו שווה באיכותו לאישיות אלוה.


בזאת מסתיימות התעמקויות בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה בפרק הארבעה-עשר של שְׂרִימַד-בְּהַגַוַד-גִיתָא, שדן בשלוש מידות הטבע החומרי.