HE/BG 5.10

א.צ'. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה


פסוק 10

ब्रह्मण्याधाय कर्माणि सङ्गं त्यक्त्वा करोति यः ।
लिप्यते न स पापेन पद्मपत्रमिवाम्भसा ॥१०॥
בְּרַהְמַנְּי אָדְהָאיַה קַרְמָאנּי סַנְגַםּ תְיַקְתְוָא קַרוֹתי יַהּ
ליפְּיַתֵא נַה סַה פָּאפֵּנַה פַּדְמַה-פַּתְרַם איוָאמְבְּהַסָא

מילה אחרי מילה

בְּרַהְמַנּי—לאישיות אלוה העילאי; אָדְהָאיַה—בהקדישו; קַרְמָאנּי—את הפעילויות; סַנְֹגַם—על התקשרות; תְיַקְתְוָא—בוותרו; קַרוֹתי—פועל; יַהּ—מי ש-; ליפְּיַתֵא—מושפע; נַה—לעולם אינו; סַהּ—הוא; פָּאפֵּנַה—מחטא; פַּדְמַה-פַּתְרַם—עלה לוטוס; איוַה—כמו; אַמְבְּהַסָא—על-ידי מים.

תרגום

מי שמבצע חובותיו ללא התקשרות ומקדיש את תוצאותיהן לאל, אינו מושפע מפעילות חטאה, ממש כשם שעלי הלוטוס אינם נרטבים במים.

התעמקות

בְּרַהְמַנּי פירושו כאן בתודעת קְרּישְׁנַּה. העולם החומרי הוא גילוין הכולל של שלוש מידות הטבע, והוא נקרא באופן טכני פְּרַדְהָאנַה. המזמורים הוֵדיים סַרְוַםּ הְי אֵתַד בְּרַהְמַה (מָאנְּדֻּוּקְיַה אוּפַּנישַׁד 2) תַסְמָאד אֵתַד בְּרַהְמַה נָאמַה-רֻוּפַּם אַנְנַםּ צַ'ה גָ'איַתֵא (מוּנְּדַּקַה אוּפַּנישַׁד 1.1.9), ובבְּהַגַוַד-גִיתָא (14.3) מַמַה יוֹניר מַהַד בְּרַהְמַה, מורים שהכול בעולם החומרי הוא גילוי של בְּרַהְמַן; התוצאות אינן שונות מסיבתן, אף שמתגלות בצורה שונה. באִישׂוֹפַּנישַׁד נאמר שהכול קשור לבְּרַהְמַן העליון, או קְרּישְׁנַּה, ושייך לו בלבד. משום כך, מי שיודע זאת, כלומר שקְרּישְׁנַּה הוא אדון הכול ושהכול נועד לשמש בשירותו, רק טבעי שאינו מבקש עוד אחר תוצאות מעשיו – הטובות או החוטאות. הגוף החומרי, שהעניק לנו האל לצורך פעילות מסוימת, אפילו אותו ניתן להעסיק בתודעת קְרּישְׁנַּה. או אז הוא נפטר מטומאת התגובות החוטאות, ממש כמו עלה הלוטוס, שאף שמצוי במים, אינו נרטב. האל גם אומר בגִיתָא (3.30), מַיי סַרְוָאנּי קַרְמָאנּי סַנְנְיַסְיַה: "נטוש כל פעילות למעני (קְרּישְׁנַּה)." מעשיו של מי שאינו מודע לקְרּישְׁנַּה מושתתים על הגוף החומרי והחושים, בעוד שאדם שמודע לקְרּישְׁנַּה פועל על-פי הידע שהגוף הוא קניינו של קְרּישְׁנַּה וצריך לעסוק בשירותו.