HE/BG 9.29
פסוק 29
- समोऽहं सर्वभूतेषु न मे द्वेष्योऽस्ति न प्रियः ।
- ये भजन्ति तु मां भक्त्या मयि ते तेषु चाप्यहम् ॥२९॥
- סַמוֹ ׳הַםּ סַרְוַה-בְּהֻוּתֵשׁוּ נַה מֵא דְוֵשְׁיוֹ ׳סְתי נַה פְּרייַהּ
- יֵא בְּהַגַ׳נְתי תוּ מָאםּ בְּהַקְתְיָא מַיי תֵא תֵשׁוּ צָ׳אפְּי אַהַם
מילה אחרי מילה
סַמַהּ—שווה; אַהַם—אני; סַרְוַה-בְּהֻוּתֵשׁוּ—לכל ישויות החיים; נַה—לא; מֵא—עבורי; דְוֵשְׁיַהּ—שנוא; אַסְתי—קיים; פְּרייַהּ—יקר; יֵא—אלו אשר; בְּהַגַ׳נְתי—עוסקים בשירות מסור; תוּ—אבל; מָאם—אלי; בְּהַקְתְיָא—במסירות; מַיי—בי; תֵא—אנשים כאלו; תֵשׁוּ—בהם; צַ׳ה—ו-; אַפּי—גם; אַהַם—אני.
תרגום
איני מקנא באיש, גם איני נוטה לאיש; שווה אני לכול. אך מי שמשרתני במסירות הוא ידיד, הוא בי, וגם אני ידיד לו.
התעמקות
אם קְרּישְׁנַּה שווה לכול ואיש אינו ידידו במיוחד, ניתן לשאול מדוע הוא מוצא עניין מיוחד בדְבֵקים אשר עוסקים תמיד בשירותו הנשגב. אלא שאין זו אפליה; זה טבעי. אנשים בעולם החומרי נוטים לתרום ולהעניק צדקה, ואף על פי כן אלה נוטים במיוחד לילדים שלהם. האל מכריז כי ישויות החיים, על צורותיהן הרבות, כולן הן ילדיו, והוא אכן, מספק את צורכי חייהן בשפע. הוא ממש כמו ענן שממטיר את מימיו ללא הבחנה – על סלע, על אדמה או על מים. אולם לדְבֵקיו הוא מעניק תשומת לב מיוחדת. דְבֵקים שכאלה נזכרים כאן; הם מודעים לקְרּישְׁנַּה תמיד, ושרויים לכן, בנשגב, בקְרּישְׁנַּה. עצם המונח "תודעת קְרּישְׁנַּה" מורה שמי שמצויים בתודעה שכזו חיים בנשגב, בקְרּישְׁנַּה. האל אומר כאן במפורש, מַיי תֵא: "הם בי". רק טבעי אפוא, שהאל מצוי גם בהם. כזהו טבעם של יחסים הדדיים. זה מסביר גם את המילים יֵא יַתְהָא מָאםּ פְּרַפַּדְיַנְתֵא תָאמְּס תַתְהַיְוַה בְּהַגָ'אמְי אַהַם: "אני דואג לדָבֵק לפי התמסרותו לי." מאחר שאלוהים והדָבֵק שניהם מודעים, הרי שקיימת ביניהם מערכת יחסים נשגבת. מראהו של יהלום משובץ בטבעת זהב הוא יפה מאוד; יפי הזהב מתעצם, כמו גם יפי היהלום. כמותם, האל וישות-החיים שניהם זוהרים לעד. בשעה שישות החיים נוטה לשירות לאל, הריהי נוצצת כזהב, והאל הוא כיהלום. מכאן שצירופם הוא יפה להפליא. דְבֵקים הם ישויות-החיים במצבן הטהור. האל העליון הופך לדָבֵק של דְבֵקיו. ללא יחסי גומלין שכאלה בין הדָבֵק לאל, אין כל משמעות לפילוסופיה הפרסונליסטית. הפילוסופיה האימפרסונליסטית שוללת כל יחסים בין העליון לישות החיים, בעוד שבפילוסופיה הפרסונליסטית אלה קיימים.
האל משול פעמים רבות לעץ משאלה, שמגשים את כל הרצונות. אולם כאן ההסבר שלם עוד יותר. נאמר כאן שהאל נוטה לדְבֵקיו במיוחד. ואכן, זהו גילוי חסדו המיוחד כלפיהם. אין לחשוב שהיחסים ההדדיים הללו נתונים לחוק הקַרְמַה. אלה משתייכים לאותו מישור נשגב שבו פועלים האל ודְבֵקיו. שהרי שירות מסור לאל אינו פעילות של העולם החומרי, אלא חלק מהעולם הרוחני, שבו חולשים נצחיות, חדווה וידע.