HE/BG 12.5
פסוק 5
- क्लेशोऽधिकतरस्तेषामव्यक्तासक्तचेतसाम् ।
- अव्यक्ता हि गतिर्दुःखं देहवद्भिरवाप्यते ॥५॥
- קְלֵשׂוֹ ׳דְהיקַה-תַרַס תֵשָׁאם אַוְיַקְתָאסַקְתַה-צֵ׳תַסָאם
- אַוְיַקְתָא הי גַתיר דוּהְּקְהַםּ דֵהַוַדְבְּהיר אַוָאפְּיַתֵא
מילה אחרי מילה
קְלֵשַׂהּ—טרחה; אַדְהיקַה-תַרַהּ—רבה; תֵשָׁאם—עבורם; אַוְיַקְתַה—לבלתי נגלה; אָסַקְתַה—קשור; צֵ׳תַסָאם—אלו אשר מֶחשָבם; אַוְיַקְתָא—לעבר הבלתי נגלה; הי—אכן; גַתיהּ—ההתקדמות; דוּהְּקְהַם—במאמץ רב; דֵהַה-וַדְבְּהיהּ—על ידי אלו שהתגלמו בגוף; אַוָאפְּיַתֵא—מושגת.
תרגום
אלה שמֶחשָבם קשור להיבט הבלתי אישי והבלתי ניגלה של העליון – עבורם ההתקדמות היא קשה עד מאוד. התקדמות בדרך זו היא בעייתית תמיד למי שהתגלמו בגוף.
התעמקות
הגְ'נָֿאנַה-יוֹגִים הם אותם מתרגלים שדוגלים בהיבט הבלתי אישי, הבלתי נתפס והבלתי ניגלה של העליון. לעומתם, מי שמודעים לקְרּישְׁנַּה ועוסקים בשירותו המסור, נקראים בְּהַקְתי-יוֹגִים. עתה מוסבר ההבדל שביניהם. תהליך הגְ'נָֿאנַה-יוֹגַה מביא אמנם בסופו לאותה מטרה, אלא שהוא קשה מאוד, בעוד שבְּהַקְתי-יוֹגַה, או עיסוק ישיר בשירותו של אישיות אלוה, הוא קל יותר וטבעי לנשמה הכבולה בגוף. זו מצויה בגוף כבר זמן רב מאוד, ולא די לה בידיעה תיאורטית בלבד, כדי להבין שאינה גופה. הבְּהַקְתי-יוֹגִי לעומת זאת סוגד למֻוּרְתי של קְרּישְׁנַּה, ובדרך זו מיישם את התפיסה הגופנית שעדיין טבועה כלשהו במֶחשָבו. הסגידה לאישיות אלוה במקדש אינה כמובן, עבודת אלילים. על-פי הספרות הוֵדית, סגידה יכולה להיות סַגוּנַּה ונירְגוּנַּה, כלומר, תפיסת העליון כבעל תכונות או כמשולל תכונות. הסגידה למֻוּרְתי שבמקדש היא סגידת סַגוּנַּה, כיוון שהאל מיוצג באיכויות חומריות. אולם אף שדמותו של האל מיוצגת ביסודות חומריים כאבן, עץ או צבע שמן, זו אינה חומרית. כזהו טבעו המוחלט של העליון.
דוגמה גסה לכך היא דוגמת תיבת הדואר. זו ניצבת ברחוב, ואם נשלשל בה מכתבנו, זה יגיע בבטחה ליעדו. אולם לא כך הדבר אם נבחר בסתם תיבה ישנה, או בחיקוי כלשהו, שאינו מוסכם על-ידי רשויות הדואר. בדומה לכך, האַרְצָ'א-ויגְרַהַה, או דמות המֻוּרְתי, מהווה ייצוגו המוסמך של האל. הוא התגלות אלוהים, שבאמצעותה הוא מקבל שירות. האל הוא כל-יכול וחזק מכול; התגלות האַרְצָ'א-ויגְרַהַה שלו נועדה לסייע לאדם המותנה לעסוק בשירותו.
דָבֵק אינו מתקשה לפנות לאל במישרין, בעוד שדרכם של מתרגלי הנתיב האימפרסונליסטי להגשמה רוחנית היא קשה מאוד. אלה צריכים להבין את ייצוגו המופשט של העליון מספרות וֵדית כגון האוּפַּנישַׁדות, כמו גם ללמוד את השפה, להבין רגשות בלתי נתפסים, וליישם את התהליכים הללו כולם. אין זה קל ביותר לאדם רגיל. אדם מודע לקְרּישְׁנַּה לעומת זאת, מבין את אישיות אלוה בקלות רבה. זאת באמצעות הדרכתו של מורו הרוחני, השתחוות בדרך קבע לפני המֻוּרְתי, שמיעת תפארתו של האל ואכילת שאריות המזון שהוגשו לו למנחה. אין ספק שהאימפרסונליסטים נוקטים בדרך מייגעת לשווא, ואף מסתכנים שלא להבין בסופו של דבר את האמת המוחלטת. הפרסונליסט פונה לאישיות אלוה במישרין. זאת מבלי להסתכן, גם בלי להיתקל בקשיים מיוחדים. תיאור דומה מצוי בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם. נאמר שם שמאחר שהכול צריכים בסופו של דבר להתמסר לאישיות אלוה (תהליך ההתמסרות נקרא בְּהַקְתי), הרי שמי שבמקום זה מבזבז את כל חייו בניסיון להבין מהו בְּרַהְמַן ומה אינו בְּרַהְמַן, יפגוש בסך הכול במפח נפש. מומלץ כאן שלא לנקוט בתהליך קשה זה להגשמה עצמית, מה גם שתוצאותיו אינן בטוחות.
ישות החיים היא נשמה ייחודית לעד. אם זו חפצה להיטמע בשלם הרוחני, אפשר שתגשים את היבטי הנצחיות והידע של טבעה המקורי. מכל מקום, היבט החדווה נשאר בלתי מוגשם. בחסדו של דָבֵק, אפשר שיוגי מלומד שכזה בתהליך הגְ'נָֿאנַה-יוֹגַה יתעלה לבְּהַקְתי-יוֹגַה, או שירות מסור. אלא שגם אז מהווה תרגולו הממושך באימפרסונליזם בעיה עבורו, כיוון שהתקשר כבר לרעיון. מכאן שהבלתי ניגלה מהווה תמיד בעיה לנשמה המותנית, בעת תרגולו, כמו בשלב ההגשמה. כל נשמה ייחודית ניחנת בעצמאות כלשהי, ומכאן שתפיסת הבלתי ניגלה נוגדת את טבעה הרוחני המלא בחדווה, ואין לתרגלה. התהליך של תודעת קְרּישְׁנַּה, שכרוך בשירות מתמיד, הוא הדרך הטובה ביותר לישויות החיים כולן. מי שמנסה ומתחמק משירות מסור, מסתכן בכפירה גמורה. מכאן שלעולם ובשום זמן אין לעודד את ההתמקדות בבלתי ניגלה ובבלתי נתפס, שמעבר לתפיסה החושית, ובמיוחד לא בתקופתנו. קְרּישְׁנַּה בעצמו אינו מייעץ זאת.