HE/BG 2.13
פסוק 13
- देहिनोऽस्मिन्यथा देहे कौमारं यौवनं जरा ।
- तथा देहान्तरप्राप्तिर्धीरस्तत्र न मुह्यति ॥१३॥
- דֵהינוֹ ׳סְמין יַתְהָא דֵהֵא קַוּמָארַםּ יַוּוַנַםּ גַ׳רָא
- תַתְהָא דֵהָאנְתַרַה-פְּרָאפְּתיר דְהִירַס תַתְרַה נַה מוּהְיַתי
מילה אחרי מילה
דֵהינַהּ—של העוטה גוף; אַסְמין—בזה; יַתְהָא—כפי ש-; דֵהֵא—בגוף; קַוּמָארַם—ילדות; יַוּוַנַם—בחרות; גַ׳רָא—זקנה; תַתְהָא—כך; דֵהַה-אַנְתַרַה—של גוף אחר; פְּרָאפְּתיהּ—השגה; דְהִירַהּ—צלול הדעת; תַתְרַה—בכך; נַה—אינו; מוּהְיַתי—מתבלבל.
תרגום
כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך זו עוברת לגוף אחר עם המוות. מי שדעתו לא מוטרדת אינו מתבלבל משינוי שכזה.
התעמקות
ישות החיים היא נשמה ייחודית שמשנה את גופה בכל רגע. לעיתים זו נגלית כילד, לעיתים כנער, ולעיתים כזקן. אלא שהנשמה הרוחנית עצמה אינה משתנה כלל. בסופו של דבר, במוות, זו מחליפה את גופה כליל ועוברת לאחר. מכאן שמובטחים לה לידה נוספת וגוף נוסף – חומרי או רוחני. חששו של אַרְג'וּנַה וצערו על מותם של בְּהִישְׁמַה ודְרוֹנַּה, היה לכן מיותר לגמרי. אדרבה, אלה יחליפו את גופם הזקן בצעיר ויימלאו און. באמצעות הגופים השונים הללו מתנסה הנשמה המותנית במגוון של הנאות וסבל, תולדת פעילותה. מאחר שבְּהִישְׁמַה ודְרוֹנַּה היו נשמות אציליות, הרי שייזכו בחייהם הבאים בגוף רוחני, או לפחות בחיים בעדן שמאפשרים הנאה חומרית רבה לאין ערוך. משום בחינה לא צריך לכן לקונן על מותם.
דְהִירַה, או השקול באדם, הוא מי שמבין על בוריים את מעמדם של הנשמה הייחודית, נשמת-העל, והטבע – החומרי והרוחני. אדם כזה אינו מתבלבל משינויי הגוף לעולם.
הרעיון המָאיָאוָאדִי לגבי אחדותה של הנשמה הרוחנית אינו הגיוני כלל, שהרי ישות החיים היא נשמה ייחודית שמשנה את גופה בכל רגע. לעיתים זו נגלית כילד, לעיתים כנער, ולעיתים כזקן. אלא שהנשמה הרוחנית עצמה אינה משתנה כלל. בסופו של דבר, במוות, זו מחליפה את גופה כליל ועוברת לאחר. מכאן שמובטחים לה לידה נוספת וגוף נוסף – חומרי או רוחני. חששו של אַרְג'וּנַה וצערו על מותם של בְּהִישְׁמַה ודְרוֹנַּה, היה לכן מיותר לגמרי. אדרבה, אלה יחליפו את גופם הזקן בצעיר ויימלאו און. באמצעות הגופים השונים הללו מתנסה הנשמה המותנית במגוון של הנאות וסבל, תולדת פעילותה. מאחר שבְּהִישְׁמַה ודְרוֹנַּה היו נשמות אציליות, הרי שייזכו בחייהם הבאים בגוף רוחני, או לפחות בחיים בעדן שמאפשרים הנאה חומרית רבה לאין ערוך. משום בחינה לא צריך לכן לקונן על מותם.
דְהִירַה, או השקול באדם, הוא מי שמבין על בוריים את מעמדם של הנשמה הייחודית, נשמת-העל, והטבע – החומרי והרוחני. אדם כזה אינו מתבלבל משינויי הגוף לעולם.
הרעיון המָאיָאוָאדִי לגבי אחדותה של הנשמה הרוחנית אינו הגיוני כלל, שהרי לא ניתן לחתוך את הנשמה ולחלקה לחלקים. אם אפשר היה לחלקה לנשמות ייחודיות רבות, הרי שהעליון היה בר חלוקה ושינוי. אלא שזה סותר את העקרון שהנשמה העליונה אינה בת שינוי. הגִיתָא מאששת לכן, שחלקיקיו של העליון קיימים לעד (סַנָאתַנַה) ונקראים קְשַׁרַה; כלומר, הם נוטים ליפול לטבע החומרי. החלקיקים הללו הם חלקיקים לעד, ואינם משנים את טבעם גם לאחר הגאולה. אלא שלאחר הגאולה אלה חיים לעד בחדווה ובידע עם אישיות אלוה.
תיאוריית ההשתקפות מתארת יפה את נשמת-העל. הוא נמצא בכל גוף ייחודי וידוע כפַּרַמָאתְמָא, והוא שונה מן הישות הייחודית. בשעה ששמיים משתקפים במים, נראים במים בבואתם של השמש, או של הירח והכוכבים. את הכוכבים אפשר להמשיל לישויות החיים ואת השמש או הירח לאלוהים. אַרְג'וּנַה מייצג את הנשמה הרוחנית המזערית, בעוד שאישיות אלוה שְׂרִי קְרּישְׁנַּה הוא הנשמה העליונה. מראשית הפרק הרביעי יסתבר ששניהם אינם באותו מישור. כי אם היו באותו מישור, וקְרּישְׁנַּה לא היה נעלה מאַרְג'וּנַה, הרי שיחסיהם כמורה ותלמיד היו חסרי משמעות. אם שניהם היו נתונים לאנרגיה המשלה (מָאיָא), לא היתה עוד משמעות לעובדה שהאחד מלמד והשני לומד. מי שמושפע ממָאיָא, אינו יכול לשמש מורה בר-סמכא, ומכאן שהוראות שכאלה היו חסרות ערך. ברור לכן שקְרּישְׁנַּה הוא אלוה עליון, ומעמדו רם ממעמדה של ישות החיים, אַרְג'וּנַה, שנתונה לשכחה ולאשליתה של מָאיָא.