HE/BG 2

From Vanipedia
Jump to: navigation, search
בְּהַגַוַד-גִיתָא כפי שהיא - פרק שני: תקציר הבְּהַגַוַד-גִיתָא
פרק ראשון פרק ראשון - פרק שלישי פרק שלישי
BG-chapter next.png



את ההתעמקויות של פְּרַבְּהוּפָּאדַה ניתן לראות בלחיצה על הקישור לפסוק

פסוק 2.1: סַנְֿגַ'יַה אמר: או אז, למראה אַרְג'וּנַה מלא בחמלה, נפשו מדוכאה ועיניו מוצפות בדמע, פתח מַדְהוּסֻוּדַנַה, קְרּישְׁנַּה, ואמר.

פסוק 2.2: אישיות אלוה העילאי אמר: אַרְג'וּנַה יקירי, כיצד זה השתלטו עליך מחשבות לא טהורות שכאלה? אין אלה יאות לאדם שמכיר את ערך החיים. לא לעדן הן ישאוך, אלא ימיטו עליך קלון.

פסוק 2.3: הו בן פְּרּיתְהָא, אל נא תיכנע לחוסר אונים כה משפיל. אין הוא יאה לך. הו מייסר האויבים, זקוף קומתך ונטוש מורך לב ניקלה זה.

פסוק 2.4: אַרְג'וּנַה אמר: הו הורג האויבים, הו הורג מַדְהוּ, כיצד אוכל להשיב מלחמה ולהתקיף בחיצי אנשים כבְּהִישְׁמַה ודְרוֹנַּה, אשר ראויים להערצתי?

פסוק 2.5: מוטב לחיות בעולם זה כמקבץ נדבות מאשר לחיות במחיר חייהם של נשמות דגולות כמורי. גם אם חושקים הם בזכייה חומרית, הם נעלים ממני. אם אלה ייהרגו, כל שננסה להתענג עליו יגואל בדם.

פסוק 2.6: גם איננו יודעים מה עדיף – לנצח אותם או לנחול מהם תבוסה. מה טעם נמצא בחיינו אם נהרוג את בני דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה. אך הנה אלה ניצבים עתה למולנו בשדה הקרב.

פסוק 2.7: עתה איני יודע עוד את חובתי ושלוותי אבדה בגלל חולשת לבי. הריני פונה אליך ומבקש שתבהיר לי מה נכון עבורי. עתה הינני תלמידך ונשמה מסורה לך. אנא הורני.

פסוק 2.8: איני יודע כיצד אוכל לשכך יגון זה שמקהה את חושי. לא אוכל להפיגו גם אם אזכה בממלכה המשגשגת ביותר עלי אדמות, אשר שווה למלכות האלים-למחצה בעדן.

פסוק 2.9: סַנֱגַ'יַה אמר: ואז, לאחר שהגיד דבריו, אמר אַרְג'וּנַה, מייסר האויבים, לקְרּישְׁנַּה, "גוֹוינְדַה, לא אלחם," ונדם.

פסוק 2.10: הו נצר בְּהַרַתַה, או אז, בעומדו בין שני הצבאות, חייך קְרּישְׁנַּה והחל לדבר אל אַרְג'וּנַה מוכה הצער.

פסוק 2.11: אישיות אלוה העילאי אמר: בעודך מדבר מילות מלומדים אתה מקונן על שאינו ראוי לצער. החכם אינו מקונן על החי, גם לא על המת.

פסוק 2.12: מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; גם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות.

פסוק 2.13: כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך זו עוברת לגוף אחר עם המוות. מי שדעתו לא מוטרדת אינו מתבלבל משינוי שכזה.

פסוק 2.14: הו בן קוּנְתי, הופעתם בת החלוף של שמחה וצער והיעלמותם במרוצת הזמן, משולות לבואן והיעלמן של עונות החורף והקיץ. הו נצר בְּהַרַתַה, אלה מקורן בסך הכול בתפיסה החושית, וצריך לכן, ללמוד ולשאת בהן מבלי להיטרד.

פסוק 2.15: הו הטוב באנשים (אַרְג'וּנַה), מי שאינו מופרע בשמחה ובצער, ונשאר יציב בשניהם, ראוי לגאולה.

פסוק 2.16: יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הוא בן חלוף, והנצחי (הנשמה) אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים.

פסוק 2.17: דע כי זו אשר שורה בגוף כולו אינה נשמדת. אף לא אחד מסוגל לכלות אותה נשמה בלתי נכחדת.

פסוק 2.18: כליון הגוף החומרי של ישות החיים הבלתי נכחדת, הבלתי מדידה והנצחית, הוא וודאי. לכן, הו נצר בְּהַרַתַה, קום והילחם!

פסוק 2.19: מי שסבור שישות החיים הורגת או נהרגת, אינו יודע. שהרי העצמי אינו קוטל, גם לא נקטל.

פסוק 2.20: הנשמה אינה נולדת, גם לא מתה לעולם. היא לא התהוותה, אינה מתהווה, ולא תתהווה. היא חסרת ראשית, בת נצח, קיימת לעד וקדמונית, ואינה נשמדת עם כליון הגוף.

פסוק 2.21: הו פָּארְתְהַה, מי שיודע שהנשמה בלתי מתכלה, נצחית, בלתי מולדת ובלתי משתנה – כיצד יכול הוא להרוג מישהו או לגרום למישהו להרוג?

פסוק 2.22: ממש כשם שאדם עוטה מלבושים חדשים ומוותר על הישנים, מקבלת הנשמה גוף חומרי חדש ונוטשת את גופה הישן ונטול הערך.

פסוק 2.23: אין נשק שמסוגל לחתוך את הנשמה, גם לא ניתן לשורפה באש, להרטיבה במים, או ליבשה ברוח.

פסוק 2.24: הנשמה הייחודית אינה שבירה או מסיסה, גם לא ניתן לשורפה או ליבשה. היא נצחית, נמצאת בכל מקום, בלתי משתנה, בלתי ניתנת להזזה, ותמיד זהה.

פסוק 2.25: נאמר שהנשמה בלתי נראית, בלתי נתפסת, ובלתי משתנה. אל לך – היודע זאת – להתאבל על הגוף.

פסוק 2.26: הו גיבור חיל, אפילו אם סבור אתה שהנשמה (או סממן החיים) נולדת ומתה לעד, גם אז אין סיבה לצערך.

פסוק 2.27: מי שנולד, סופו למות, ולאחר מותו, ישוב וייוולד. בצע איפוא ללא צער, את חובתך הבלתי נמנעת.

פסוק 2.28: יצורי החיים כולם בלתי נגלים בראשיתם, הם מתגלים בתווך, ושבים ונעלמים עם כליונם. מדוע אם כן, להתעצב?

פסוק 2.29: ישנם שחושבים את הנשמה למופלאה, ישנם שמתארים אותה כמופלאה, וישנם ששומעים אודותיה בפליאה. אולם ישנם כאלה שגם לאחר ששמעו אודותיה אינם מסוגלים להבינה.

פסוק 2.30: הו נצר בְּהַרַתַה, זו אשר שוכנת בגוף לעולם אינה נכחדת. לכן אל לך להצטער על שום ישות חיה.

פסוק 2.31: דע כי לאור חובותיך כקְשַׁתְרייַה, אין לך עיסוק יאה יותר ממלחמה על עקרונות הדת; אל לך לכן, להסס.

פסוק 2.32: הו פָּארְתְהַה, אשרי הקְשַתְרייות שמזדמנת להם מלחמה כזו, אשר פותחת לפניהם את שערי עדן.

פסוק 2.33: מכל מקום, אם לא תמלא את חובתך הדתית ותילחם, או אז תיחשב הזנחת חובתך לעוון, ותאבד את שמך כלוחם.

פסוק 2.34: לעד יהיה קלונך לשיחה בפי כול, ולאיש כבוד, גרועה החרפה ממוות.

פסוק 2.35: אלופי הצבא הדגולים, אשר רוחשים כבוד רב לשמך ותהילתך, לא עוד יעריכו אותך, ויחשבו שהפחד הניסך משדה הקרב.

פסוק 2.36: אויביך ישמיצוך ויבוזו ליכולתך, ומה יכאיב לך יותר מזה?

פסוק 2.37: הו בן קוּנְתִי, או שתמות בקרב ותגיע לכוכבי עדן, או שתנצח ותזכה בתענוגותיה של ממלכה ארצית. קום אם כן, והילחם ללא חת.

פסוק 2.38: הילחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בנצחון או בתבוסה – שהרי אז יהיו מעשיך פטורים תמיד מחטא.

פסוק 2.39: עד כה הסברתי לך ידע זה בדרך של ניתוח. עתה הקשב להסברי במונחים של עבודה שלא למען תועלת אנוכית. הו בן פְּרּיתְהָא, אם תדע לנהוג על-פי ידע זה, הרי שתשתחרר מן השיעבוד לפעולה.

פסוק 2.40: בנסיון זה אין כל אבידה או הפסד, והתקדמות מעטה בנתיב זה יכולה לגונן מן הנורא שבפחדים.

פסוק 2.41: הפוסעים בנתיב זה דבקים במטרתם ותכליתם אחת. הו ילדם האהוב של הקוּרוּ, תבונתם של המהססים מסועפת מאוד.

פסוקים 2.43-42: אנשים בעלי ידע מועט קשורים מאוד למילים הנמלצות שבוֵדות, אשר ממליצות על מיגוון טקסים נושאי פרי לצורך התעלות לכוכבי עדן, לידה טובה, כוח וכיוצא בזה. בתשוקתם לעינוג חושים וחיי שפע, אלה אומרים שאין למעלה מזה.

פסוק 2.44: מי שנמשכים מדי אחר עינוג חושים ושפע חומרי, ומתבלבלים בעטיים, לא מצויה בליבם ההחלטיות הדרושה לביצוע שירות מסור לאל.

פסוק 2.45: הוֵדות דנות בעיקר בשלוש מידות הטבע. הו אַרְג'וּנַה, התעלה מעל לשלוש המידות הללו, השתחרר מכל שניות וחרדה לרווח וביטחון, והתבסס בעצמי.

פסוק 2.46: כל תכלית שבאר קטנה טובה לה, מתגשמת מיד באמצעות מקווה מים גדול. בדומה לכך, מתגשמות מטרות הוֵדות כולן על-ידי מי שיודע את המטרה שמאחוריהן.

פסוק 2.47: זכותך לבצע את חובותיך, אולם אינך זכאי לפירות המעשה. לעולם אל תחשוב עצמך לגורמן של תוצאות מעשיך, ולעולם אל תדבוק באי-מילוי חובתך.

פסוק 2.48: הו אַרְג'וּנַה, בצע חובתך ברוח שקולה, והימנע מכל זיקה להצלחה או כישלון. יישוב-דעת כזה נקרא יוגה.

פסוק 2.49: הו דְהַנַנְֿגַ'יַה, רחק באמצעות שירות מסור מכל פעילות נתעבת, ובתודעה זו התמסר לאל. החפץ ליהנות מפירות מעשיו הוא צר עין.

פסוק 2.50: אדם שעוסק בשירות מסור פוטר עצמו, עוד בחיים אלה, מתוצאות המעשים כולם – הטובים והרעים. לכן, שאף ליוגה – אומנות כל פעולה.

פסוק 2.51: על-ידי עיסוק בשירות מסור לאל, קדושים דגולים או דְבֵקים משתחררים מתוצאות מעשיהם בעולם החומרי. בדרך זו אלה נגאלים ממחזוריות הלידה והמוות ומתעלים אל מעבר לכל סבל (ושבים לאלוהות).

פסוק 2.52: בשעה שתבונתך תחצה את יער האשליה העבות, תהיה שווה-נפש לכל אשר נשמע ויישמע.

פסוק 2.53: בשעה שנפשך לא תופרע עוד מן השפה הנמלצת שבוֵדות, ותשאר יציבה ושקועה בהגשמה עצמית, או אז תזכה בתודעה אלוהית.

פסוק 2.54: אַרְג'וּנַה אמר: הו קְרּישְׁנַּה, מהם סימניו של מי שתודעתו שרויה בנשגב? כיצד הוא מדבר, ומהי שפתו? כיצד הוא יושב וכיצד הוא מהלך?

פסוק 2.55: אישיות אלוה העילאי אמר: הו פָּארְתְהַה, בשעה שאדם מוותר על שלל התשוקות לעינוג חושים, שאינן אלא יצירי הדמיון, ובשעה שמֶחְשַבו המטוהר מוצא סיפוקו בעצמי בלבד, או אז נאמר שהוא שרוי בתודעה טהורה ונשגבת.

פסוק 2.56: מי שנפשו אינה מתערערת גם בפקוד אותו שלוש המצוקות, ובעת שמחה עליצותו אינה מעבירה אותו על דעתו, מי שפטור מהתקשרות, מפחד ומכעס – אדם כזה נקרא חכם בעל מֶחשָב יציב.

פסוק 2.57: בעולם החומרי, מי שבטוב וברע נשאר בלתי מושפע, ואינו מהלל את הטוב או מבזה את הרע – הוא יציב ואיתן בידע מושלם.

פסוק 2.58: מי שמסוגל למשוך את חושיו ממושאיהם כשם שהצב מכנס גפיו בשריונו, הריהו יציב ואיתן בתודעה מושלמת.

פסוק 2.59: אפשר אולי, להגביל את הנשמה שבגוף מהנאה חושית גם בשעה שטעמם של מושאי החושים עדיין חי בה. אולם כאשר היא חדלה מפעילות כזו, לאור התנסות בטעם נעלה יותר, היא נשארת יציבה בתודעתה.

פסוק 2.60: הו אַרְג'וּנַה, החושים עזים ותובעניים עד מאוד, ויכולים לסחוף בחוזקה אפילו מֶחשָבו של אדם בעל אבחנה שמתאמץ לרסנם.

פסוק 2.61: מי שמרסן את חושיו ושומר אותם תחת שליטה מלאה וממקד תודעתו בי, ידוע כאדם בעל תבונה יציבה.

פסוק 2.62: אגב הירהור במושאי החושים, האדם נקשר אליהם. מקשר זה צומחת תאווה, ומתאווה מתעורר כעס.

פסוק 2.63: כעס מעוות את המציאות, ומעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון. עם בילבול הזיכרון אובדת התבונה, וכאשר אובדת התבונה, שב האדם ונופל לקיום החומרי.

פסוק 2.64: לעומת זאת מי שחופשי מכל התקשרות ודחייה, ומסוגל לרסן את חושיו באמצעות כללי הגאולה – הלה זוכה במלוא חסדו של האל.

פסוק 2.65: מי שמסופק כך (בתודעת קְרּישְׁנַּה) – עבורו לא קיימות עוד שלוש מצוקות הקיום החומרי; בתודעה מסופקת שכזו, במהרה מתייצבת תבונתו.

פסוק 2.66: למי שאינו מחובר לעליון (בתודעת קְרּישְׁנַּה) לא תיתכן תבונה נשגבה, גם לא מֶחשָב יציב, ובלי אלה, לא תיתכן שלווה. וכיצד ייתכן אושר ללא שלווה?

פסוק 2.67: ממש כשם שסירה במים נסחפת על-ידי רוח עזה, די באחד מן החושים המשוטטים שלו נתון המֶחשָב, כדי לסחוף תבונתו של אדם.

פסוק 2.68: הו גיבור-חיל, אין ספק לכן, שמי שמונע את חושיו ממושאיהם, הוא בעל תבונה יציבה.

פסוק 2.69: לילן של כל הישויות הוא זמן יקיצתו של השולט בעצמו, וזמן יקיצתן של הישויות הוא לילו של החכם בעל התובנה.

פסוק 2.70: מי שאינו נטרד מזרם התשוקות הבלתי פוסק – כמו הים שנשאר יציב ושליו למרות הנהרות אשר זורמים לתוכו וממלאים אותו ללא הרף – רק הוא זוכה בשלווה, ולא מי שמנסה להשביע תשוקות שכאלה.

פסוק 2.71: מי שוויתר על התשוקות לעינוג חושים כולן וחי חופשי מתאוות, ללא תחושת בעלות וללא עצמי כוזב – רק הוא זוכה בשלווה אמיתית.

פסוק 2.72: זו הדרך לחיים רוחניים ואלוהיים, שעם השגתם נמוגה כל אשליה. מי ששרוי כך, גם בשעת מותו, ייכנס לממלכת אלוהים.

פרק ראשון פרק ראשון - פרק שלישי פרק שלישי