HE/BG 2.31

א.צ'. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה


פסוק 31

स्वधर्ममपि चावेक्ष्य न विकम्पितुमर्हसि ।
धर्म्याद्धि युद्धाच्छ्रेयोऽन्यत्क्षत्रियस्य न विद्यते ॥३१॥
סְוַה-דְהַרְמַם אַפּי צָ׳אוֵקְשְׁיַה נַה ויקַמְפּיתוּם אַרְהַסי
דְהַרְמְיָאד דְהי יוּדְדְהָאץ׳ צְ׳הְרֵיוֹ ׳נְיַת קְשַׁתְרייַסְיַה נַה וידְיַתֵא

מילה אחרי מילה

סְוַה-דְהַרְמַם—עקרונות הדת של האדם עצמו; אַפּי—גם; צַ׳ה—ו-; אַוֵקְשְׁיַה—בהתחשב; נַה—לעולם לא; ויקַמְפּיתוּם—להסס; אַרְהַסי—אתה צריך; דְהַרְמְיָאת—למען עקרונות הדת; הי—אכן; יוּדְדְהָאת—מאשר מלחמה; שְׂרֵיַהּ—עיסוק יאה; אַנְיַת—אחר; קְשַׁתְרייַסְיַה—עבור קְשַׁתְרייַה; נַה—לא; וידְיַתֵא—קיים.

תרגום

דע כי לאור חובותיך כקְשַׁתְרייַה, אין לך עיסוק יאה יותר ממלחמה על עקרונות הדת; אל לך לכן, להסס.

התעמקות

המעמד השני מבין ארבעת מעמדות החברה נועד לשמור על מִנהל טוב ונקרא קְשַׁתְרייַה. קְשַת פירושו פגיעה או נזק, ומשום כך מי שמגונן מפני אלה נקרא קְשַׁתְרייַה (תְרָאיַתֵא – לגונן). הקְשַׁתְרייות נהגו להתאמן ולהרוג ביערות. ביער הם היו מתגרים בנמר ונלחמים עמו בחרב, פנים מול פנים. לאחר מות הנמר, היתה גופתו נשרפת בטקס מלכותי. מלכי מדינת גַ'יְפּוּר מקיימים נוהג זה עד עצם היום הזה. מאחר שאלימות להגנת הדְהַרְמַה הכרחית לעיתים, הרי שהיה על הקְשַׁתְרייות להתאמן בהרג. משום כך אלה לא היו אמורים לפנות לסַנְנְיָאסַה, או לנזירות גמורה. אי-אלימות אפשר שתשמש בפוליטיקה כצעד מדיני, אולם אל לה להפוך לעיקרון. בספרי החוק הדתיים נאמר:

אָהַוֵשׁוּ מיתְהוֹ ׳נְיוֹנְיַםּ ג׳יגְהָאמְּסַנְתוֹ מַהִי-קְשׁיתַהּ
יוּדְדְהַמָאנָאהּ פַּרַםּ שַׂקְתְיָא סְוַרְגַםּ יָאנְתְי אַפַּרָאנֹ-מוּקְהָאהּ
יגְ׳נֵֿשׁוּ פַּשַׂווֹ בְּרַהְמַן הַנְיַנְתֵא סַתַתַםּ דְויגַ׳יְהּ
סַמְּסְקְרּיתָאהּ קילַה מַנְתְרַיְשׂ צַ׳ה תֵא ׳פּי סְוַרְגַם אַוָאפְּנוּוַן

"מלך או קְשַׁתְרייַה שנלחם בקרב עם מלך עוין, מגיע לאחר מותו לכוכבי עדן, ממש כמו בְּרָאהְמַנַּה שמקריב חיות באש הקרבן." מכאן שהריגה בקרב, על-פי עקרונות הדת, כמו גם הקרבת חיות באש הקרבן, אינן נחשבות לאלימות, שהרי הכול נשכרים מביצוע מעשה דתי שכזה. חית הקרבן זוכה מיד בגוף אדם, ופוסחת על התהליך ההתפתחותי ההדרגתי. קְשַׁתְרייַה שמת בקרב עולה לכוכבי עדן, וכמותו גם בְּרָאהְמַנַּה שעורך הקרבות.

ישנם שני סוגים של סְוַה-דְהַרְמַה, או חובות. מי שאינו בן חורין, הרי שלצורך גאולה, עליו לבצע את החובות הדתיות שמותאמות לגופו. אך מי שהפך בן חורין, חובותיו אינן עוד במישור הגופני, החומרי, אלא רוחניות לגמרי. כל עוד שרויים בתפיסה גופנית, ישנן חובות מיוחדות לבְּרָאהְמַנַּה ואחרות לקְשַׁתְרייַה, ואין לנוטשן, שהרי אלוהים הוא שמורה את הסְוַה-דְהַרְמַה. זה יובהר בפרק הרביעי. סְוַה-דְהַרְמַה במישור הגופני נקראת וַרְנָּאשְׂרַמַה-דְהַרְמַה, או קרש קפיצה להבנה רוחנית. ללא וַרְנָּאשְׂרַמַה-דְהַרְמַה, או מערכת חובות מיוחדת לכל אחד בחברה, בהתאם למידות הטבע שחוברות לגופו, החברה אינה נחשבת אפילו לאנושית. ביצוע החובות הללו בתחומי הפעולה השונים, על-פי סמכות עליונה, מרומם למעמד גבוה יותר בחיים.