HE/BG 2.63

א.צ'. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה


פסוק 63

क्रोधाद्भवति सम्मोहः सम्मोहात्स्मृतिविभ्रमः ।
स्मृतिभ्रंशाद् बुद्धिनाशो बुद्धिनाशात्प्रणश्यति ॥६३॥
קְרוֹדְהָאד בְּהַוַתי סַמְמוֹהַהּ סַמְמוֹהָאת סְמְרּיתי-ויבְּהְרַמַהּ
סְמְרּיתי-בְּהְרַמְּשָׂאד בּוּדְדְהי-נָאשׂוֹ בּוּדְדְהי-נָאשָׂאת פְּרַנַּשְׂיַתי

מילה אחרי מילה

קְרוֹדְהָאת—מהכעס; בְּהַוַתי—נוצרת; סַמְמוֹהַהּ—אשליה מושלמת; סַמְמוֹהָאת—מהאשליה; סְמְרּיתי—של הזיכרון; ויבְּהְרַמַהּ—בלבול; סְמְרּיתי-בְּהְרַמְּשָׂאת—לאחר בלבול הזיכרון; בּוּדְדְהי-נָאשַׂהּ—אובדן התבונה; בּוּדְדְהי-נָאשָׂאת—מתוך אובדן התבונה; פְּרַנַּשְׂיַתי—האדם נופל.

תרגום

כעס מעוות את המציאות, ומעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון. עם בילבול הזיכרון אובדת התבונה, וכאשר אובדת התבונה, שב האדם ונופל לקיום החומרי.

התעמקות

שְׂרִילַה רֻוּפַּה גוֹסְוָאמִי מורה:

פּרָאפַּנְֿצ׳יקַתַיָא בּוּדְדְהְיָא הַרי-סַמְבַּנְדְהי-וַסְתוּנַהּ
מוּמוּקְשׁוּבְּהיהּ פַּריתְיָאגוֹ וַיְרָאגְיַםּ פְּהַלְגוּ קַתְהְיַתֵא

(בְּהַקְתי-רַסָאמְרּיתַה-סינְדְהוּ 1.2.258)

עם שמפתחים תודעת קְרּישְׁנַּה לומדים כיצד להשתמש בכל דבר לשירותו של האל. מי שנבערים לגבי תודעת קְרּישְׁנַּה מנסים באופן מלאכותי להימנע ממושאים חומריים. אולם אף שאלה מבקשים גאולה משיעבוד חומרי, התוצאה היא שאינם משיגים פרישות מושלמת. פרישות לכאורה נקראת פְּהַלְגוּ, או פחותת חשיבות. מי שמודע לקְרּישְׁנַּה לעומת זאת, יודע כיצד לנצל כל דבר לשירותו של אלוהים, ומשום כך אינו נופל קורבן לתודעה חומרית. אימפרסונליסט שסבור למשל, שהאל, או המוחלט, משולל אישיות ייחודית ואינו מסוגל לאכול, מנסה בעצמו להימנע ממאכלים טעימים, בעוד שהדָבֵק יודע שקְרּישְׁנַּה הוא הנהנה העליון שאוכל את מה שמוגש לו במסירות. לאחר שהמזון הערב מועלה כמינחה לאל, הדָבֵק אוכל את שאריותיו, שנקראות פְּרַסָאדַם. הכול הופך אז רוחני ואין עוד סכנה למעידה. הדָבֵק אוכל פְּרַסָאדַם בתודעת קְרּישְׁנַּה, בעוד שהלא-דָבֵק דוחה את המזון וחושב אותו לחומרי. בגלל הפרישות המדומה הזו, הופכים חייו של האימפרסונליסט חסרי כל הנאה, ודי אז בגירוי פעוט כדי לסחוף את מֶחשָבו חזרה לבריכת הקיום החומרי. נאמר שנשמה כזו, אף שהתעלתה לשלב הגאולה, שבה ונופלת. זאת משום שלא מצאה משען בשירות מסור.