HE/BG 3.41
פסוק 41
- तस्मात्त्वमिन्द्रियाण्यादौ नियम्य भरतर्षभ ।
- पाप्मानं प्रजहि ह्येनं ज्ञानविज्ञाननाशनम् ॥४१॥
- תַסְמָאת תְוַם אינְדְרייָאנְּי אָדַוּ נייַמְיַה בְּהַרַתַרְשַׁבְּהַה
- פָּאפְּמָאנַםּ פְּרַגַ׳הי הְי אֵנַםּ גְ׳נָאנַה-ויגְ׳נָאנַה-נָאשַׂנַם
מילה אחרי מילה
תַסְמָאת—לכן; תְוַם—אתה; אינְדְרייָאנּי—את החושים; אָדַוּ—מלכתחילה; נייַמְיַה—ברסנך; בְּהַרַתַה-רּישַׁבְּהַה—הו החשוב מבין צאצאי בְּהַרַתַה; פָּאפְּמָאנַם—את הסמל הגדול הזה של התאווה; פְּרַגַ׳הי—הרוֹס; הי—אכן; אֵנַם—אותו; גְ׳נָֿאנַה—של הידע; ויגְ׳נָֿאנַה—של ההגשמה העצמית; נָאשַׂנַם—הורס.
תרגום
הו אַרְג'וּנַה, הטוב בבְּהַרַתים, כבר מבראשית, רסן באמצעות ויסות החושים סמל גדול זה של חטא (התאווה), ושים קץ להורס הידע וההגשמה העצמית.
התעמקות
האל מייעץ לאַרְג'וּנַה לווסת את פעולות חושיו מן הראשית. זאת לצורך ריסונו של הנורא שבאויבים – התאווה – שמכלה את הדחף להגשמה עצמית ואת הידע על העצמי. ידע שמבחין בין העצמי ללא-עצמי, כלומר, שמבדיל את הנשמה הרוחנית מן הגוף, נקרא גְ'נָֿאנַה. ויגְ'נָֿאנַה זהו אותו ידע שדן במעמדה היסודי של הנשמה הרוחנית וביחסיה עם הנשמה העליונה. זה מוסבר בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (2.9.31):
- גְ׳נָֿאנַםּ פַּרַמַה-גוּהְיַםּ מֵא יַד ויגְ׳נָֿאנַה-סַמַנְויתַם
- סַה-רַהַסְיַםּ תַד-אַנְֹגַםּ צַ׳ה גְרּיהָאנַּה גַדיתַםּ מַיָא
"הידע אודות העצמי והעצמי העליון הוא כמוס ונסתר עד מאוד. מכל מקום, בשעה שהאל מסביר בעצמו ידע זה ואת ישומו הממשי, על היבטיו השונים, או אז ניתן להבינו." הבְּהַגַוַד-גִיתָא נותנת את הידע הכללי והמפורט הזה אודות העצמי. ישויות החיים הן חלקיקים של אלוהים, ונועדו לשרתו. תודעה כזו נקראת תודעת קְרּישְׁנַּה. כבר מראשית החיים צריך ללמוד ולתרגל תודעת קְרּישְׁנַּה, להפוך מודעים לקְרּישְׁנַּה ולפעול בהתאם. אהבת אלוהים היא טבעית לכל ישות חיה, ותאווה היא בסך הכול בבואתה המעוּותת. מכל מקום, מי שמחונך כבר מראשית דרכו לתודעת קְרּישְׁנַּה, הרי שאהבתו הטבעית לאלוהים לא תידרדר לתאווה. לאחר שזו מידרדרת לתאווה, קשה מאוד להשיבה למצבה הטבעי. אף על פי כן, בכוחה של תודעת קְרּישְׁנַּה להפוך אפילו מי שמתחיל מאוחר, לאוהב אלוהים. זאת על ידי תרגול כללי השירות המסור. מכאן שבכל שלב בחיים, או ברגע שמבינים את הדחיפות, אפשר להתחיל ולאמן את החושים בתודעת קְרּישְׁנַּה, בשירות מסור לאל, ולהפוך את התאווה לאהבת אלוהים – שמהווה השלמות העליונה של חיי אנוש.