HE/BG 5.22

א.צ'. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה


פסוק 22

ये हि संस्पर्शजा भोगा दुःखयोनय एव ते ।
आद्यन्तवन्तः कौन्तेय न तेषु रमते बुधः ॥२२॥
יֵא הי סַמְּסְפַּרְשַׂה-גָ׳א בְּהוֹגָא דוּהְּקְהַה-יוֹנַיַה אֵוַה תֵא
אָדְי-אַנְתַוַנְתַהּ קַוּנְתֵיַה נַה תֵשׁוּ רַמַתֵא בּוּדְהַהּ

מילה אחרי מילה

יֵא—אלו אשר; הי—אכן; סַמְּסְפַּרְשַׂה-גָ׳אהּ—נוצרים ממגע עם החושים החומריים; בְּהוֹגָאהּ—הנאות; דוּהְּקְהַה—למצוקה; יוֹנַיַהּ—המקורות; אֵוַה—אכן; תֵא—הם; אָדי—ראשית; אַנְתַה—אחרית; וַנְתַהּ—בעלי; קַוּנְתֵיַה—הו בן קוּנְתִי; נַה—לעולם לא; תֵשׁוּ—בהם; רַמַתֵא—מוצא עונג; בּוּדְהַהּ—אדם חכם.

תרגום

הנבון אינו נוטל חלק במקורות הסבל, אשר נוצרים ממגע עם החושים החומריים. הו בן קוּנְתִי, להנאות כאלה יש ראשית ואחרית, והחכם אינו מוצא בהן עונג.

התעמקות

עינוג חושים חומרי נוצר ממגע עם החושים החומריים. הגוף הוא בן חלוף, וכמותו גם החושים. אדם בן חורין אינו מוצא כל עניין בארעי. לאחר שטעם את החדווה שבעונג נשגב, כיצד יוכל להסכים וליהנות מעונג כוזב? בפַּדְמַה-פּוּרָאנַּה נאמר:

רמַנְתֵא יוֹגינוֹ ׳נַנְתֵא סַתְיָאנַנְדֵא צ׳יד-אָתְמַני
איתי רָאמַה-פַּדֵנָאסַוּ פַּרַםּ בְּרַהְמָאבְּהידְהִייַתֵא

"היוגים המיסטיים מפיקים עונג נשגב אינסופי מהאמת המוחלטת, ומשום כך ידוע אישיות-אלוה, האמת המוחלטת העליונה, גם כרָאמַה."

גם בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (5.5.1) נאמר:

נָאיַםּ דֵהוֹ דֵהַה-בְּהָאגָ׳אםּ נְרּי-לוֹקֵא
קַשְׁטָאן קָאמָאן אַרְהַתֵא וידּ-בְּהוּגָ׳אםּ יֵא
תַפּוֹ דיוְיַםּ פּוּתְרַקָא יֵנַה סַתְתְוַםּ
שׂוּדְדְהְיֵד יַסְמָאד בְּרַהְמַה-סַוּקְהְיַםּ תְו אַנַנְתַם

"בני היקרים, המאמץ הרב והעמל שאנו משקיעים בעודנו בגוף אדם לצורך עינוג חושים, הוא חסר היגיון, שהרי תענוגות שכאלה מצויים גם לאוכלי הצואה (חזירים). בחיים אלה עליכם לתרגל סיגופים לטיהור ההוויה, כיוון שעל-ידי תרגול שכזה תוכלו לחוות בחדווה נשגבת ואינסופית."

יוגים אמיתיים או מלומדים בנשגב אינם נמשכים אחר תענוגות חושים, שבסך הכול מנציחים את הקיום החומרי. ככל שמתמכרים לאלה, רק מוסיפים ומסתבכים במצוקות החומר.