HE/BG 6.40
פסוק 40
- श्रीभगवानुवाच ।
- पार्थ नैवेह नामुत्र विनाशस्तस्य विद्यते ।
- न हि कल्याणकृत्कश्चिद् दुर्गतिं तात गच्छति ॥४०॥
- שְׂרִי-בְּהַגַוָאן אוּוָאצַ׳ה
- פָּארְתְהַה נַיְוֵהַה נָאמוּתְרַה וינָאשַׂס תַסְיַה וידְיַתֵא
- נַה הי קַלְיָאנַּה-קְרּית קַשְׂצ׳יד דוּרְגַתיםּ תָאתַה גַצְ׳צְ׳הַתי
מילה אחרי מילה
שְׂרִי-בְּהַגַוָאן אוּוָאצַ׳ה—אישיות אלוה העילאי אמר; פָּארְתְהַה—הו בן פְּרּיתְהָא; נַה אֵוַה—לעולם לא; איהַה—בעולם החומרי הזה; נַה—לעולם לא; אַמוּתְרַה—בחיים הבאים; וינָאשַׂהּ—ההרס; תַסְיַה—שלו; וידְיַתֵא—קיים; נַה—לעולם לא; הי—אכן; קַלְיָאנַּה-קְרּית—אדם העוסק בפעילות מבורכת; קַשְׂצ׳ית—מישהו; דוּרְגַתים—להידרדרות; תָאתַה—ידידי; גַצְ׳צְ׳הַתי—הולך.
תרגום
אישיות אלוה העילאי אמר: בן פְּרּיתְהָא, יוגי אשר עוסק בפעילות מבורכת אינו פוגש בכיליון, לא בעולם זה גם לא ברוחני; על עושה הטוב ידידי, לעולם אין העוול גובר.
התעמקות
בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (1.5.17) שְׂרִי נָארַדַה מוּני מורה לוְיָאסַדֵוַה:
- תְיַקְתְוָא סְוַה-דְהַרְמַםּ צַ׳רַנָּאמְבּוּגַ׳םּ הַרֵר
- בְּהַגַ׳נְן אַפַּקְווֹ ׳תְהַה פַּתֵת תַתוֹ יַדי
- יַתְרַה קְוַה וָאבְּהַדְרַם אַבְּהֻוּד אַמוּשְׁיַה קיםּ
- קוֹ וָארְתְהַה אָפְּתוֹ ׳בְּהַגַ׳תָאםּ סְוַה-דְהַרְמַתַהּ
"מי שנוטש את כל חובותיו החומריות ומוצא מקלט בלעדי באישיות אלוה, אינו מאבד או מפסיד דבר. לעומת זאת, לא-דָבֵק יכול לבצע חובותיו עד תום, ואף על פי כן לא יזכה בדבר." החובות החומריות כרוכות בפעולות רבות, בהתאם לכתבי הקודש ולנוהג המקובל. החותר לנשגב אמור לנטוש את כל אלה לצורך התקדמותו הרוחנית לתודעת קְרּישְׁנַּה. תודעת קְרּישְׁנַּה מושלמת מקנה את השלמות העליונה. אפשר לטעון לכן, שמי שלא מגיע לשלב זה, הרי שאיבד הכול, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. בכתבי הקודש נאמר שאי-ביצוע חובות הכתובים גורר תגובה וסבל; מכאן שמי שנכשל בתרגול הנשגב מוּעד לתגובות שכאלה. הבְּהָאגַוַתַם מכל מקום, מבטיח למתרגל שמעד שאין מקום לדאגה. גם אם יאלץ לשאת בתוצאות ביצועו הכושל, לא הפסיד דבר. זאת משום שברכתה של תודעת קְרּישְׁנַּה אינה נפסדת לעולם, ומי שעסק בה, ימשיך ויעסוק בה בחייו הבאים, גם אם ייוולד למעמד נחות. לעומת זאת, מי שמקפיד ומבצע חובותיו ללא תודעת-קְרּישְׁנַּה, הרי שלא בהכרח יזכה בתוצאות מבורכות.
פירושו של דבר שניתן לחלק את האנושות לשתי קבוצות – אלה שאורח חייהם מרוסן, ואלה שחייהם אינם מרוסנים. מי ששקועים כליל בעינוג חושים חייתי, מבלי לדעת אודות חייהם הבאים או גאולה רוחנית – אלה משתייכים לקבוצת חסרי הרסן. המרוסנים לעומת זאת, הם מי שמקיימים את חובות הכתובים. בין אלה שאינם מרסנים את חייהם ישנם בני תרבות וחסרי תרבות, משכילים וחסרי השכלה, חזקים וחלשים – אלא שכולם חדורים בנטיות חייתיות. מעשיהם משוללי ברכה, שהרי בעודם מתענגים על נטיותיהם החייתיות כאכילה, שינה, התגוננות ומין, הם בסך הכול מנציחים את קיומם החומרי, אשר מלוּוה תמיד בסבל. לעומתם, מי שחיים על-פי הוראות הכתובים (וחיים חיים מרוסנים) – אלה מתעלים בהדרגה לתודעת-קְרּישְׁנַּה. אין ספק לכן, שיתקדמו בחייהם.
הפוסעים בנתיב המבורך נחלקים לשלוש קבוצות: 1) אלה שמקיימים את כללי הכתובים לצורך אושר חומרי. 2) אלה שמחפשים אחר גאולה מוחלטת מקיום חומרי. 3) דְבֵקים המודעים לקְרּישְׁנַּה. את מקיימי מצוות הכתובים לצורך אושר חומרי ניתן להוסיף ולחלק לשתי קבוצות: מי שמבקשים אחר טובת הנאה ממעשיהם, ואלה שאינם מתאווים לגמול של הנאות חושים. מי שמצפים לגמול בצורת הנאות חושים אפשר שישיגו רמת חיים גבוהה יותר – או אף כוכבים גבוהים יותר – אולם כיוון שאינם משתחררים מהקיום החומרי, הרי שלמעשה אינם צועדים בנתיב המבורך כלל. פעילות מבורכת היא רק אותה פעילות שמובילה לגאולה, וכל פעילות שתכליתה אינה הגשמה עצמית או גאולה מתפיסת חיים גופנית – אינה מבורכת. מכאן שרק פעילות בתודעת-קְרּישְׁנַּה היא מבורכת; כל מי שבוחר באי-נוחות גופנית לצורך התקדמות בתודעת קְרּישְׁנַּה, נחשב ליוגי מושלם ולסגפן מחמיר. מאחר שיוגת שמונה השלבים גם היא מובילה להגשמה עליונה בתודעת קְרּישְׁנַּה, הרי שגם זו נחשבת למבורכת, ולמתאמץ להתקדם בה אין כל חשש להידרדרות.