HE/BG 9.2

א.צ'. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה


פסוק 2

राजविद्या राजगुह्यं पवित्रमिदमुत्तमम् ।
प्रत्यक्षावगमं धर्म्यं सुसुखं कर्तुमव्ययम् ॥२॥
רָאגַ׳ה-וידְיָא רָאגַ׳ה-גוּהְיַםּ פַּויתְרַם אידַם אוּתְתַמַם
פְּרַתְיַקְשָׁאוַגַמַםּ דְהַרְמְיַםּ סוּ-סוּקְהַםּ קַרְתוּם אַוְיַיַם

מילה אחרי מילה

רָאגַ׳ה-וידְיָא—מלך החינוך; רָאגַ׳ה-גוּהְיַם—הכמוס מכול; פַּויתְרַם—טהור מכול; אידַם—הזה; אוּתְתַמַם—נשגב; פְּרַתְיַקְשַׁה—מתוך התנסות ישירה; אַוַגַמַם—ניתן להבנה; דְהַרְמְיַם—עקרון הדת; סוּ-סוּקְהַם—שמח מאוד; קַרְתוּם—לביצוע; אַוְיַיַם—קיים לעד.

תרגום

ידע זה הוא מלך כל חינוך, והגנוז והכמוס מכול. הוא הידע הטהור ביותר. וכיוון שהוא מעניק תפיסה ישירה של העצמי מתוך התנסות פנימית, הרי שהוא מהווה את שלמות הדת. הוא נצחי ומיושם בחדווה.

התעמקות

פרק זה של הבְּהַגַוַד-גִיתָא נקרא מלך החינוך מאחר שהוא מהווה את תמצית כל הרעיונות והגישות הפילוסופיות שהוסברו עד כה. גַוּתַמַה, קַנָּאדַה, קַפּילַה, יָאגְ'נַֿוַלְקְיַה, שָׂאנְּדּילְיַה ווַיְשְׂוָאנַרַה נמנים בין הוגי הדעות החשובים של הודו. ולבסוף ניצב וְיָאסַדֵוַה, מחבר הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה. שדה הפילוסופיה או הידע הנשגב אינו לוקה אם כן, בחוסר ידע. והנה האל אומר שהפרק התשיעי הוא מלך כל הידע הזה; הוא תמצית כל הידע שמצוי בוֵדות ובתפיסות הפילוסופיות השונות. ידע זה נחשב לכמוס מכול. זאת משום שהוא מקנה הבנה לגבי ההבדל שבין הגוף לנשמה. ושירות מסור מהווה מלך הידע הנשגב כולו ופסגתו. איש לא זוכה כיום להתחנך בידע כמוס זה; ההשכלה כולה מבוססת על ידע חיצוני. רבים תחומיה של ההשכלה הרגילה: פוליטיקה, סוציולוגיה, פיזיקה, כימיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, הנדסה וכו'. ענפי הידע ברחבי תבל הם רבים, ורבות האוניברסיטאות הגדולות ומוסדות ההשכלה. אלא שלמרבה הצער, מדע הנשמה הרוחנית אינו נלמד באף אחד מאלה. זאת אף שהנשמה מהווה את החלק החשוב ביותר בגוף; שהרי ללא נוכחותה, חסר הגוף כל ערך. אף על פי כן מדגישים האנשים את הצרכים הגופניים, ומתעלמים מנשמת החיים.

הבְּהַגַוַד-גִיתָא, במיוחד מהפרק השני ואילך, מדגישה את חשיבותה של הנשמה. כבר מראשיתה אומר האל שגוף זה הוא בן חלוף, ואילו הנשמה היא נצחית (אַנְתַוַנְתַה אימֵא דֵהָא ניתְיַסְיוֹקְתָאהּ שַׂרִירינַּהּ). ידע כמוס מתחיל לכן בידיעת ההבדל שבין הנשמה הרוחנית לגוף, ובהכרת טבעה הבלתי משתנה, הבלתי מתכלה והנצחי. אלא שידע כזה, אין בו עדיין מידע חיובי אודות הנשמה. יש שנוטים לחשוב שהנשמה שונה מהגוף, ובשעה שזה מתכלה, או עם שהנשמה נגאלת מגופה, היא נשארת בריקוּת ומאבדת את טבעה האישי, הייחודי. אולם אין כל אמת בסברה זו. כיצד אפשר שאותה נשמה שהנה פעילה כל כך בתוך הגוף, תהפוך לבלתי פעילה בשעה שהיא נגאלת מהגוף? הנשמה פעילה תמיד, ומאחר שהיא נצחית, הרי שהיא גם פעילה לעד. פעילותה בממלכה הרוחנית מהווה הידע הרוחני הטמיר ביותר. משום כך מתוארת כאן פעילות זו כמלך כל הידע, או הידע הכמוס והגנוז מכול.

על-פי הספרות הוֵדית, מהווה ידע זה את צורת הפעילות הטהורה ביותר. ספר הפַּדְמַה-פּוּרָאנַּה מנתחת את פעילותו החטאה של האדם ומסביר כי זו מקורה בחטאים חוזרים ונשנים. מי שעוסקים בפעילות תועלתנית סבוכים בשלבים שונים ובצורות שונות של תגובות נפשעות. כאשר זרע של עץ כלשהו נזרע, העץ אינו נובט וגדל מיד; זה אורך זמן-מה. תחילה צץ נבט זעיר, וזה גדל ומתפתח לעץ. או אז צומחים פרחים ופירות. ורק לאחר שכל זה נשלם, יכול זורע העץ ליהנות מפרי עמלו. בדומה לכך, מעשה חטאו של האדם, כמו זרע, מבשיל רק לאחר זמן כלשהו. ניתן לחלק את מעשה החטא לשלבים שונים. אפשר שהפרט חדל כבר מהמעשה הנפשע, אלא שהתוצאות, או פירות חטאו, עדיין מצפות לו. ישנם חטאים שטמונים עדיין בצורת זרע, וישנם כאלה שכבר נבטו והבשילו ונותנים עתה את פריים, שנחווה כמצוקה וכאב.

בפסוק העשרים ושמונה של הפרק השביעי נאמר שמי שהתגובות לחטאיו נמחו כולן ומעשיו כולם צדיקים, והוא פטור משניות העולם החומרי – הריהו עוסק בשירות מסור לאישיות אלוה העילאי, קְרּישְׁנַּה. במילים אחרות, מי שעוסקים בשירות מסור לאל, השתחררו כבר מכל תגובה. דבר זה מאושש בפַּדְמַה-פּוּרָאנַּה:

אַפְּרָארַבְּדְהַה-פְּהַלַםּ פָּאפַּםּ קֻוּטַםּ בִּיגַ׳םּ פְּהַלוֹנְמוּקְהַם
קְרַמֵנַּיְוַה פְּרַלִייֵתַה וישְׁנּוּ-בְּהַקְתי-רַתָאתְמַנָאם

מי שעוסקים בשירות מסור לאל, הרי שהתגובות לחטאיהם – אלה שהבשילו, אלה שבמאגר, או אלה שבצורת זרע – כולן נכחדות בהדרגה. מכאן שכוחו המטהר של השירות המסור הוא אדיר ורב. זה נקראה פַּויתְרַם אוּתְתַמַם, או הטהור מכול. אוּתְתַמַה פירושו נשגב. תַמַס פירושו עולם זה או חושך, ואוּתְתַמַה פירושו זה שנשגב לפעילות החומרית. גם אם נראה לעיתים שפועלם של הדְבֵקים דומה למעשיהם של אנשים רגילים, לעולם אין לחשוב את השירות המסור לחומרי. מי שרואה ומכיר את טבע השירות המסור, לא יחשוב לעולם פעילות שכזו לחומרית. שהרי כולה רוחנית, חדורת מסירות, ובלתי נגועה במידות הטבע החומרי. נאמר שביצוע השירות-המסור מושלם כל כך, עד כי ניתן לחוות בתוצאותיו במישרין. התוצאה הישירה נחווית באופן מעשי, ואכן, התנסינו בעצמנו שכל מי שמזמר ללא עבירות את שמו הקדוש של קְרּישְׁנַּה (הַרֵא קְרּישְׁנַּה, הַרֵא קְרּישְׁנַּה, קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה, הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה, הַרֵא רָאמַה, רָאמַה רָאמַה, הַרֵא הַרֵא), חש במהלך זימרתו בעונג נשגב, ועד מהרה מתנקה מכל טומאה חומרית. ניתן לראות זאת הלכה למעשה. יתר-על-כן, כל מי שבנוסף לשמיעה, מנסה גם להפיץ את מסר השירות המסור, או שמסייע לפעילות ההטפה של תודעת קְרּישְׁנַּה, הרי שיחוש בהדרגה בהתקדמות רוחנית. התקדמות רוחנית זו אינה תלויה בשום השכלה קודמת או בכישורים כלשהם. התהליך עצמו טהור כל כך, עד כי די לעסוק בו כדי להיטהר.

דבר זה מתואר גם בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה (3.2.26): פְּרַקָאשַׂשׂ צַ'ה קַרְמַנְּי אַבְּהְיָאסָאת "השירות-המסור הוא רב עוצמה והשפעה, ולעוסק בו מובטחת הארה." חייו הקודמים של נָארַדַה מהווים דוגמה מעשית לכך. באותם חיים היה בנה של שפחה. הוא היה חסר השכלה, גם לא נולד למשפחה רמת יחס. אולם בשעה שאמו עסקה בשירותם של דְבֵקים גדולים, נהג לסייע בידה. לעיתים, בהעדרה, היה אף משרת אותם בעצמו. נָארַדַה אומר:

אוּצְ׳צְ׳הישְׁטַה-לֵפָּאן אַנוּמוֹדיתוֹ דְויגַ׳יְהּ
סַקְרּית סְמַה בְּהוּנְֿגֵ׳א תַד-אַפָּאסְתַה-קילְבּישַׁהּ
אֵוַםּ פְּרַוְרּיתְתַסְיַה וישׂוּדְדְהַה-צֵ׳תַסַס
תַד-דְהַרְמַה אֵוָאתְמַה-רוּצ׳יהּ פְּרַגָ׳איַתֵא

בפסוק זה מהשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (1.5.25) נָארַדַה מתאר את חייו הקודמים לתלמידו וְיָאסַדֵוַה. הוא אומר שבהיותו ילד שירת אותם דְבֵקים טהורים במשך ארבעת חודשי שהותם, וזכה להימצא בחברתם. לעתים אותם קדושים היו מותירים שאריות מזון בצלחותיהם, והילד, שרחץ את כליהם, רצה לטעום שאריות אלה. הוא ביקש את רשותם, ולאחר שקיבלהּ, הוא אכל את השאריות, וכתוצאה מכך השתחרר מכל תגובות החטא. עם שהמשיך ואכל התנקה לבבו, והפך טהור כלב הקדושים. תוך כדי שמיעה וזימרה, חוו הדְבֵקים הדגולים בטעמו של שירות מסור בלתי פוסק לאל, וגם נָארַדַה פיתח בהדרגה טעם שכזה. נָארַדַה מוסיף ואומר:

תַתְרָאנְו-אַהַםּ קְרּישְׁנַּה-קַתְהָאהּ פְּרַגָאיַתָאם
אַנוּגְרַהֵנָּאשְׂרּינַּוַםּ מַנוֹ-הַרָאהּ
תָאהּ שְׂרַדְדְהַיָא מֵא ׳נוּ-פַּדַםּ וישְׂרּינְּוַתַהּ
פְּרייַשְׂרַוַסְי אַנְֹגַה מַמָאבְּהַוַד רוּצ׳יהּ

בחברתם של הקדושים פיתח נָארַדַה את המשיכה לשמיעה וזימרה אודות תפארתו של האל ונעור בו רצון עז לשירות מסור. מכאן, כמתואר בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה, פְּרַקָאשַׂשׂ צַ'ה קַרְמַנְּי אַבְּהְיָאסָאת: עצם העיסוק בשירות מסור מגלה לדָבֵק הכול, מוכנית, וביכולתו להבין. זה נקרא פְּרַתְיַקְשַׁה, או תפיסה ישירה.

המילה דְהַרְמְיַם פירושה "נתיב הדת". נָארַדַה היה בנה של שפחה. הוא לא זכה ללמוד בבית-ספר, ובסך הכול סייע לאמו. אלא שלמרבה המזל עסקה אמו בשירותם של דְבֵקים. גם הילד נָארַדַה זכה בהזדמנות כזו, ומעצם התרועעותו עמם זכה להגשים את הנעלה שבמטרות הדת כולן. שירות מסור, כדברי השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (סַה וַי פּומְּסָאםּ פַּרוֹ דְהַרְמוֹ יַתוֹ בְּהַקְתיר אַדְהוֹקְשַׁגֵ'א) מהווה מטרת הדת העליונה. האנשים הדתיים אינם יודעים לרוב ששלמות הדת מתבטאת בשירות מסור. כפי שדנו כבר בפסוק האחרון של הפרק השמיני (וֵדֵשוּ יַגְ'נֵֿשוּ תַפַּהְּסוּ צַ'יְוַה), הידע הוֵדי נלמד בעיקר לצורך הגשמה עצמית. והנה כאן נָארַדַה, שלא הלך לבית ספר של מורה רוחני מעולם ולא התחנך על-פי העקרונות הוֵדיים, זוכה ומגשים את תוצאותיו העליונות של הלימוד הוֵדי. עוצמתו של תהליך זה רבה כל כך, עד כי אפילו מבלי לקיים בדרך קבע את התרגול הדתי, ניתן להתעלות לשלמות העליונה. כיצד זה אפשרי? הספרות הוֵדית מאששת: אָצָ'ארְיַוָאן פּוּרוּשׁוֹ וֵדַה. מי שזוכה ומתרועע עם אָצָ'ארְיות דגולים, גם אם הוא חסר השכלה או שמעולם לא למד את הוֵדות, ביכולתו לדעת על בוריו את כל הידע הדרוש להגשמה עצמית. תהליך השירות המסור מלא שמחה (סוּ-סוּקְהַם). מדוע? שירות מסור מורכב משְׂרַוַנַּםּ קִירְתַנַםּ וישְׁנּוֹהּ. די לשמוע אודות תפארתו של האל או להאזין להרצאותיהם הפילוסופיות של אָצָ'ארְיות מוסמכים אודות ידע נשגב. פשוט, תוך כדי ישיבה, ניתן ללמוד; אחר ניתן לאכול את שאריותיו של המזון הטעים שהוגש כמנחה לאלוהים. השירות מלא חדווה בכל אחד משלביו, ואפשר לבצעו אפילו בעוני ובדלות. אישיות אלוה אומר, פַּתְרַםּ פּוּשְׁפַּםּ פְּהַלַםּ תוֹיַם: הוא נכון לקבל מדְבֵקו כל מנחה, ולו גם עלה, פרח, פרי או מעט מים. אלה מצויים בעולם כולו וכל אחד, מכל מעמד חברתי, יכול להגישם, ואלוהים יקבלם אם יוגשו באהבה. רבות הדוגמאות בתולדות העולם; חכמים דגולים כסַנַת-קוּמָארַה למשל, הפכו לדְבֵקים לאחר שטעמו את עלי התוּלַסִי שהוגשו כמנחה לכפות רגלי הלוטוס של האל. תהליך המסירות יפה עד מאוד וביצועו חדור כולו בשמחה. אלוהים אינו מעוניין בדברים שמוּגשים לו, אלא באהבתו של המגיש.

נאמר כאן, שלא כדעתם של הוגי דעות המָאיָאוָאדִים, שהשירות המסור קיים לעד. אלה אמנם מתרגלים לפעמים שירות מסור לכאורה, אלא שלפי תפיסתם, הם ימשיכו ויתרגלו זאת עד לגאולה, ואז, כאשר יהיו בני-חורין, "ייטמעו באלוהים". שירות זמני ומוגבל שכזה אינו נחשב לשירות טהור. שירות מסור אמיתי ממשיך גם לאחר הגאולה. הדָבֵק אינו מנסה להיטמע באל. גם בכוכב הרוחני שבממלכת אלוהים הוא ממשיך ומשרת.

כפי שיסתבר מן הבְּהַגַוַד-גִיתָא, שירות אמיתי מתחיל לאחר הגאולה. עם שהופך הדָבֵק לבן-חורין ומגיע לשלב הבְּרַהְמַן (בְּרַהְמַה-בְּהֻוּתַה), מתחיל שירותו המסור (סַמַהּ סַרְוֵשׁוּ בְּהֻוּתֵשוּ מַד-בְּהַקְתיםּ לַבְּהַתֵא פַּרָאם). אף לא אחד מתהליכי היוגה כגון קַרְמַה-יוֹגַה, גְ'נָֿאנַה-יוֹגַה, אַשְׁטָאנְֹגַה-יוֹגַה וכו', יכול להקנות באופן עצמאי הבנה אודות אישיות אלוה העילאי. באמצעות שיטות אלה ניתן אולי להתקדם כלשהו לעבר בְּהַקְתי-יוֹגַה, אלא שמבלי להתעלות לשירות מסור, לא ניתן להבין את אלוהים. גם השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם מאשש שהמדע של קְרּישְׁנַּה, או מדע האלוהים, מובן רק למי שמתרגל שירות מסור, במיוחד שמיעת שְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם ובְּהַגַוַד-גִיתָא מפיהם של דְבֵקים שהשיגו הגשמה עצמית. אֵוַםּ פְּרַסַנְנַה-מַנַסוֹ בְּהַגַוַד-בְּהַקְתי-יוֹגַתַהּ. כאשר הלב מתנקה מכל איוולת, או אז ניתן להבין מהו אלוהים. משום כך נחשב שירות מסור בתודעת קְרּישְׁנַּה למלך כל חינוך ולידע הכמוס מכול. הוא מהווה צורת הדת הטהורה ביותר וביצועו קל ומלא חדווה. על הכול אפוא, לתרגלו.