HE/BG 2.46
פסוק 46
- यावानर्थ उदपाने सर्वतः सम्प्लुतोदके ।
- तावान्सर्वेषु वेदेषु ब्राह्मणस्य विजानतः ॥४६॥
- יָאוָאן אַרְתְהַה אוּדַפָּאנֵא סַרְוַתַהּ סַמְפְּלוּתוֹדַקֵא
- תָאוָאן סַרְוֵשׁוּ וֵדֵשׁוּ בְּרָאהְמַנַּסְיַה ויגָ׳אנַתַהּ
מילה אחרי מילה
יָאוָאן—כל ש-; אַרְתְהַהּ—תכלית; אוּדַה-פָּאנֵא—בבאר; סַרְוַתַהּ—מכל הבחינות; סַמְפְּלוּתַה-אוּדַקֵא—במאגר מים גדול; תָאוָאן—באותו אופן; סַרְוֵשׁוּ—כולן; וֵדֵשׁוּ—בוֵדות; בְּרָאהְמַנַּסְיַה—עבור זה היודע את הבְּרַהְמַן העליון; ויגָ׳אנַתַהּ—אשר מבוסס בידע מושלם.
תרגום
כל תכלית שבאר קטנה טובה לה, מתגשמת מיד באמצעות מקווה מים גדול. בדומה לכך, מתגשמות מטרות הוֵדות כולן על-ידי מי שיודע את המטרה שמאחוריהן.
התעמקות
טקסי הפולחן וההקרבות שנזכרים בחלק הקַרְמַה-קָאנְּדַּה של הספרות הוֵדית נועדו לעודד התקדמות הדרגתית לעבר הגשמה עצמית. מטרת ההגשמה העצמית מוסברת בפרק החמישה-עשר של הבְּהַגַוַד-גִיתָא (15.15): לימוד הוֵדות מטרתו לדעת את קְרּישְׁנַּה, הסיבה הראשונית לכול. הגשמה עצמית פירושה לכן, להבין את קְרּישְׁנַּה ואת יחסינו הנצחיים עמו. גם יחסים אלה נזכרים בפרק החמישה-עשר (15.7). ישויות החיים הן חלקיקים של קְרּישְׁנַּה; מכאן שהחייאת תודעת קְרּישְׁנַּה מהווה שלמות הידע הוֵדי. זה מאושש בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (3.33.7):
- אַהוֹ בַּתַה שְׂוַה-פַּצ׳וֹ ׳תוֹ גַרִייָאן
- יַג׳-ג׳יהְוָאגְרֵא וַרְתַתֵא נָאמַה תוּבְּהְיַם
- תֵפּוּס תַפַּס תֵא ג׳וּהוּווּהּ סַסְנוּר אָרְיָא
- בְּרַהְמָאנֻוּצ׳וּר נָאמַה גְרּינַּנְתי יֵא תֵא
"הו אלי, מי שמזמר את שמך הקדוש, גם אם נולד למשפחה נחותה כצַ'נְּדָּאלַה (אוכלי כלבים), הריהו מצוי במישור העליון של הגשמה עצמית. אין ספק שכבר ביצע פעמים רבות את כל הסיגופים וההקרבות שמומלצים בוֵדות ורחץ באתרי הקודש. אדם שכזה נחשב לטוב שבמשפחת האָרְיַנים." חשוב אם כן, להבין את מטרת הוֵדות, ולא להיצמד לטקסיות גרידא, גם לא להתאוות לממלכת עדן ולרמת עינוג חושים גבוהה יותר. אדם רגיל בימינו אינו מסוגל לקיים את כל כללי הפולחן הוֵדי, גם אינו מסוגל ללמוד ולהעמיק בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה ובכל האוּפַּנישַׁדות. זה דורש זמן רב, מרץ, ידע ומשאבים, שכמעט ואינם קיימים בתקופתנו. מכל מקום, מטרת התרבות הוֵדית מתגשמת כולה על-ידי זימרת שמו הקדוש של אלוהים. זו הוראתו של שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה, גואל הנשמות הכושלות. לשאלתו של המלומד הוֵדי הגדול פְּרַקָאשָׂאנַנְדַה סַרַסְוַתִי, מדוע הוא (שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה) מזמר את השם הקדוש כאיש רגשן במקום ללמוד את פילוסופית הוֵדָאנְתַה, האל השיבו שמורו הרוחני חשב אותו לטיפש גמור וביקש ממנו לזמר את שמו הקדוש של קְרּישְׁנַּה. הוא עשה זאת, ונמלא אקסטזה כמטורף. הציבור בתקופת קַלי רובו ככולו נבער ובלתי מאומן ללמוד ולהבין את פילוסופית הוֵדָאנְתַה; אלא שזימרת השם הקדוש ללא עבירות מגשימה את מטרת הוֵדָאנְתַה כליל. הוֵדָאנְתַה מהווה פסגת החכמה הוֵדית, וקְרּישְׁנַּה הוא מחבר הוֵדָאנְתַה ויודעה; גדול הוֵדָאנְטיסטים הוא מי שמוצא עונג בזימרת שמו הקדוש של אלוהים. זוהי מטרתו העליונה של המיסטיסיזם הוֵדי כולו.