HE/BG 17

From Vanipedia
Jump to: navigation, search
בְּהַגַוַד-גִיתָא כפי שהיא - פרק שבע עשרה: סוגי האמונה
פרק שש עשרה פרק שש עשרה - פרק שמונה עשרה פרק שמונה עשרה
BG-chapter next.png



את ההתעמקויות של פְּרַבְּהוּפָּאדַה ניתן לראות בלחיצה על הקישור לפסוק

פסוק 17.1: אַרְג'וּנַה שאל: הו קְרּישְׁנַּה, מה מעמדם של מי שאינם מקיימים את כללי הכתובים וממציאים להם עבודת פולחן משלהם? האם שרויים אלה בטובות, בלהיטות או בבערות?

פסוק 17.2: אישיות אלוה העילאי אמר: האמונה נחלקת לשלושה סוגים – אמונה בטובות, אמונה בלהיטות ואמונה בבערות – על-פי מידות הטבע שחוברות לנשמה שבגוף. שמע נא עתה אודות אלה.

פסוק 17.3: הו בן בְּהַרַתַה, אמונתו של אדם היא תולדת המידות שמשפיעות עליו. נאמר שישות החיים מפתחת אמונתה בהתאם למידות החומריות שחוברות לה.

פסוק 17.4: אנשים במידת הטובות סוגדים לאלים-למחצה; במידת הלהיטות סוגדים לזֵדים; ומי ששרויים בבערות, סוגדים לשדים ורוחות.

פסוקים 17.6-5: מי שמתרגלים סיגופים קשים שאינם מומלצים בכתובים, ומבצעים את אלה מתוך גאווה ואנוכיות, הנם שטופי תאווה וקשורים לחומר. סכלים שכאלה, שמענים את יסודות גופם החומרי כמו גם את נשמת-העל ששוכן בתוכם, ידועים כזדים.

פסוק 17.7: אפילו המזון שמעדיף האדם נחלק לשלושה סוגים, על-פי שלוש מידות הטבע. זה נכון גם לגבי הקרבות, סיגופים וצדקה. עתה הקשב להבחנות שביניהם.

פסוק 17.8: מזון האהוב על השרויים בטובות מאריך את תוחלת החיים, מטהר את ההוויה, ומעניק כוח, בריאות, חדוות חיים וסיפוק. מזון כזה הוא עסיסי, שמן, מזין ומביא שמחה ללב.

פסוק 17.9: מזון שהוא יותר מדי מר, חמוץ, מלוח, חריף, צורב, יבש ושורף – אהוב על אנשים במידת הלהיטות. מזון כזה גורם למועקה, ייסורים ומחלות.

פסוק 17.10: מזון שהוכן יותר משלוש שעות לפני אכילתו, מזון תפל, רקוב ומצחין, ומזון שמותקן משאריות ומדברים שאינם ראויים למאכל – מזון כזה אהוב על אנשים במידת החושך.

פסוק 17.11: בהקרבות, זו שמתבצעת על-פי הוראות הכתובים, מתוך חובה וללא ציפייה לגמול, היא מטבע הטובות.

פסוק 17.12: הו הטוב בבְּהָארַתים, דע כי הקרבה למען רווח חומרי או להאדרת הגאווה היא במידת הלהיטות.

פסוק 17.13: הקרבה שאינה על-פי כללי הכתובים, גם ללא חלוקת פְּרַסָאדַם (מזון רוחני), ללא זמרת מזמורים וֵדיים, ללא מתן גמול לכוהנים, וללא אמונה, נחשבת במידת הבערות.

פסוק 17.14: חישול הגוף מתבטא בסגידה לאלוהים, לבְּרָאהְמַנּים, למורה הרוחני, ולבוגרים יותר, כגון אב ואם; כמו גם בניקיון, בפשטות, בפרישות מינית ובאי-אלימות.

פסוק 17.15: חישול הדיבור מתבטא באמירת אמת ובאמירת דברים נעימים ומועילים, שאינם מסעירים או מעוררים כעס בזולת, כמו גם בציטוט הספרות הוֵדית בדרך קבע.

פסוק 17.16: וחישול המֶחשָב מתבטא בתחושת סיפוק, פשטות, רצינות, שליטה עצמית וטיהור ההוויה.

פסוק 17.17: בשעה ששלוש צורות החישול הללו מתבצעות מתוך אמונה נשגבת, מבלי לצפות לגמול חומרי ולמען העליון בלבד, הן נחשבות לחישול במידת הטובות.

פסוק 17.18: סגפנות שמניעיה גאווה וחיפוש אחר כבוד, הוקרה והערצה – נחשבת במידת הלהיטות. זו אינה יציבה, גם לא מתמדת.

פסוק 17.19: סיגופים שמתבצעים בסכלות או מתוך עינוי עצמי, או שנועדו לפגוע ולהרוס אחרים, נאמר שהם במידת הבערות.

פסוק 17.20: צדקה שניתנת מתוך חובה וללא ציפייה לגמול, בזמן ובמקום המתאימים ולאדם ראוי, נחשבת במידת הטובות.

פסוק 17.21: לעומת זאת, צדקה שמניעיה ציפייה לגמול, או שאיפה לפירות הנאה, או כזו שמתבצעת מתוך צרות עין, הנה צדקה במידת הלהיטות.

פסוק 17.22: וצדקה שניתנת במקום טמא, בזמן לא מתאים, לאדם לא ראוי, או ללא תשומת לב או כבוד הולם – נחשבת במידת הבערות.

פסוק 17.23: עוד מראשית הבריאה השתמשו בשלוש המילים אוֹםּ תַת סַת לציין את האמת המוחלטת העליונה. הבְּרָאהְמַנּים משתמשים בשלושה סמלים מייצגים אלה במזמורים הוֵדיים ובמהלך הקרבות לסיפוקו של העליון.

פסוק 17.24: משום כך, מי שחותרים לנשגב ומבצעים הקרבות, סיגופים וצדקה בהתאם לכללי הכתובים – אלה פותחים תמיד ב'אוֹםּ' כדי להגיע לעליון.

פסוק 17.25: הקרבות, סיגופים וצדקה – אלה צריך לבצע ללא ציפייה לטובת הנאה ובלוויית המילה 'תַת'. תכליתן של פעילויות נשגבות שכאלה היא השתחררות מהסבך החומרי.

פסוקים 17.27-26: הו בן פְּרּיתְהָא, האמת המוחלטת היא מטרת מינחת המסירות, ומצוינת במילה 'סַת'. גם מבצעה של הקרבה כזו נקרא 'סַת', כמו גם כל מעשי ההקרבה, הסיגופים והצדקה, שבטבעם המוחלט מתבצעים לסיפוקו של העליון.

פסוק 17.28: הו בן פְּרּיתְהָא, כל מעשה הקרבה, צדקה או סיגופים שמתבצע ללא אמונה בעליון הוא בן חלוף. זה נקרא 'אַסַת', והוא חסר ערך בחיים אלה, כמו גם בבאים.

פרק שש עשרה פרק שש עשרה - פרק שמונה עשרה פרק שמונה עשרה